יום 22 - פסטיבל אמריקאי וסיום

כבר אמרו לפני שטוב מאוחר מאשר אף פעם. השארתי את הפוסט של היום האחרון להשלמה עם החזרה. אז חזרנו לארץ והכתיבה הוזנחה. קצת עייפים, אין סוף נושאים בעבודה להשלים ולטפל ומן הסתם הסיבה האמיתית, כמו בהרבה דברים אחרים בחיים שלנו, סתם עצלנות וחוסר תשומת לב. אבל חייבים להשלים.
===========================================
היום האחרון שלנו בטיול. אנחנו היום חוצים 3 מדינות. מתחילים בנברסקה, נוסעים לשאיין, בירת וויאומינג ואחר כך לדנבר קולורדו לקראת הטיסה הביתה.
שאיין Cheyenne היא הבירה של וויאומינג. קצת פרופורציות. שאיין היא העיר הגדולה בוויאומינג וחיים בה כ- 60 אלף איש. קצת יותר גדולה מקרית ים.... רק במספר תושבים. בכל שאר הפרמטרים היא גדולה עלינו בעשרות מונים. לא רק על קרית ים, זו לא חוכמה. ויסלחו לי כולם על חוסר הפטריוטיות שמדינתנו הקטנה זכתה בה ביושר.
בכל קיץ, חוגגים בעיר פסטיבל "מערב פרוע" של 12 ימים Cheyenne Frontier Days. אז יוצא לנו להיות בעיר בדיוק כשמתקיים הפסטיבל. כשהגענו לשאיין, ראינו את השובל של התהלוכה שמרכז העיר. אז המשכנו למתחם המרכזי של הפארק. בפארק הגדול יש רחוב שלם של חנויות בסגנון המערב הפרוע, כפר אינדיאני, רודיאו, מתחם לונה פארק גדול, מוזיקת קאנטרי ומופעים של זמרים מפורסמים. פסטיבל. צמוד לעיר יש בסיס של חיל האוויר האמריקאי אז בחלק מהימים יש מופע אווירונאוטי. לצערנו, לא ביום שבקרנו.

בילינו כאן את עיקר היום. טיילנו בעיירת המערב הפרוע. יש כאן חנויות רגילות אבל גם מתחם שלם שבו משפחות משחזרות מחנות של חלוצים. זו תחרות שלמה ודי מושקעת. ומשם, נעבור לפרסומות. יצרנית הרכבים דודג' מפרסמת כאן בגדול. קצת היסטוריה (שכנראה קשורה). העיר שאיין הוקמה ע"י גנרל אמריקאי בשם דודג' כחלק מהפרוייקט של הקמת קו הרכבת למערב. את העיר קראו על שם השבט האינדיאני שאיין אבל לדודג' עדיין קשר חזק מן הסתם. וחוץ מזה, מגיעים לכאן עשרות אלפי איש והזדמנות מצויינת לקידום מכירות.

ובחזרה לפרסומות. אז דודג' כאמור מפרסמת כאן בגדול. וגם הרכבים גדולים. בכל זאת, זה אזור חקלאי באמריקה. אז הקימו כאן מתחם עם מסלול מכשולים וכל אחד מוזמן לנסיעה קצרה בטנדר דודג' גדול. לרגע חשבנו שנותנים לנו לנהוג ברכב, אבל לא ממש. אז עשינו סיבוב ברכב וקבלנו חולצות נחמדות.
המשכנו לכפר האינדיאני. מסביב יש חנויות ודוכנים שמוכרים כל מה שקשור לאינדיאנים במחירים ממש יקרים. במרכז יש מדשאה גדולה ובדיוק התחיל מופע Pow Wow. ה- Pow Wow זה טקס אינדיאני שבו מתכנסים אנשי השבט, שרים, מתופפים במעגל, אינדיאנים בלבוש מסורתי רוקדים ריקודים. מכיוון שבארצות הברית יש מאות שבטי אינדיאנים, הטקס הזה הפך בשנים האחרונות למאוד פופולארי. לאורך מסלול הטיול שלנו לא היה מופע זמין אז ביום האחרון, יצא לנו לראות את מופע. נחמד, צבעוני, שונה. יש רק בעיה קטנה, האינדיאנים צריכים דיאטה רצינית !! מאז שהאינדיאנים הפסיקו לרכב על סוסים ולצוד בופאלו, הם הפכו לשמנים באופן שלא ייאמן (וגם קצת לחובבי הטיפה המרה). אז חברי אדומי העור, מיום שני, דיאטה.
המשכנו לאזור הלונה פארק. יש בצמוד מופע רודיאו אבל המשפחה החליטה לוותר (אני חשבתי שקצת חבל, אבל מילא). הילדים עלו על כמה מתקנים. שלא יהיו ספקות, זה לא Six Flags או דיסני אבל נחמד לבילוי משפחתי קצר. אכלנו צהריים ויצאנו לדנבר. בכל זאת, מצפה לנו נסיעה ארוכה הביתה.
הגענו אחר הצהריים לדנבר. המלון שלנו די קרוב לשדה התעופה, למרכז דנבר כבר לא היה כח לצאת. אני ונדב, כמובן, ירדנו לבריכה. אחר כך חוזרים לחדר. יש לנו לא מעט לארגן ולסדר לקראת הנסיעה. בערב, יצאנו למסעדה המועדפת שלנו, Applebee's.

תם ונשלם פרק 5 של הטיול לאמריקה. עד הפעם הבאה.....

יום 21 - יורדים דרומה לנברסקה, בדרך לדנבר

הריח מתחזק. נדב כבר "קצת" רוצה הביתה. האקס בוקס, המחשב, הטלוויזה, החדר. אפילו שניצל עם פתיתים נשמע לו כבר משהו מיוחד. אני, אם איתי היה אתנו, הייתי יכול לשבת פה עד שהילד יגמור את הקולג'. קרן שאלה אותי אם הייתה לי הזדמנות הייתי עובר לחיות כאן. השאלה רטורית. ברור שכן. אבל זה לא רלוונטי וגם לא ממש יקרה. אבל אולי השאלה לא מופנית אלי....?





אנחנו יוצאים היום דרומה לכיוון דנבר. את הבוקר הקדשנו לנסיעה לא ארוכה ב- 2 כבישים מיוחדים באזור בפארק הלאומי קסטר (אותו קסטר שנפל לא רחוק מכאן בליטל ביג הורן). הכביש הראשון, Iron Mountain Road כולל לא מעט תצפיות לכיוון הר ראשמור. יש במקום גשרים מיוחדים שצורת "זנב חזיר" (מעין גשר ספירלה) ומנהרות חצובות בסלע שכאילו נחצבו כך שיראו את הנשיאים בדיוק מהמנהרה (אם תסתכלו טוב בתמונה של קרן, מאחור, הר ראשמור).


הכביש השני, Needles Road כולל סלעים בצורות מיוחדות כמו מחטים גדולות, מנהרות חצובות שבקושי רכב עובר בהן ואגם נחמד בסופו. אני ונדב ירדנו לפעילות ספורטיבית קצרה באגם.
הכביש ממשיך דרומה. אנחנו עוצרים בהוט ספרינגס. ב- 1974 מצאו במקום ריכוז גדול מאוד של ממותות קבורות במערה שקרסה. מרכז המבקרים נבנה ממש על שטח המערה והמקום הוא אתר ארכיאולוגי פעיל. נדב די התרשם ושאל לא מעט שאלות. די הטריד אותו למה נכחדו הממותות. זו שאלה שמטרידה רבים וטובים.


אנחנו מגיעים לנברסקה. ארץ המישורים הגדולים. שוב, הערבה, השדות החקלאיים הם אין סופיים. אנחנו די בסוף הטיול אבל אני לא מוותר. אם יש מקום מעניין אז לא מדלגים. ליד העיירה סקוטסבלאף שאנחנו ישנים בה, עובר "שביל אורגון. זה היה אחד משני הנתיבים של המהגרים מערבה (ביחד עם "שביל קליפורניה"). כחצי מיליון איש עברו כאן במחצית השנייה של המאה ה- 19. אלפים על כרכרות רתומות לסוסים. המיוחד במקום זה צוק במבנה מיוחד הדומה לארובה. בכמעט כל יומני המסע צויין המקום הזה שנקרא Chimeny Rock. נכנסו למרכז המבקרים. בשביל למרכז שלטי אזהרה לרוב להיזהר מנחשי פעמונים Rattlesnake... אז נכנסו מהר למרכז. זה לא הזמן למפגש כזה.

ביקור קצר וקדימה, למלון. כן, כן, בוודאי ניחשתם, נדב ואני ישר לבריכה. אבל זו התרעננות מצויינת אחרי יום חם ונסיעה. לרוב, הבריכה לגמרי לרשותנו. אנחנו משחקים בכדור המתנפח וקצת משתוללים. אחרי כשעה, טבילה נעימה בג'קוזי. איזה כיף. לשנינו.
נכנסו למסעדה מקומית מרשת Applebee's. זו רשת ארצית אבל עם תפריט נחמד וללא "נפילות". המסעדות בסגנון אמריקאי עם שולחנות ישיבה, בר, מסכי טלוויזה על ערוצי ספורט וחדשות, המון תמונות של כוכבי קולנוע וספורט. מאוד אמריקאי. ממש נחמד.  עכשיו, תזכורת, אנחנו בנברסקה. המלצרית שואלת מאיפה אנחנו. כששומעת מישראל השמחה גדולה. מספרת על חבר שיצא  ממש עכשיו להתנדבות בישראל.  אחרי דקה, מגיע מנהל המסעדה. אתם מישראל? אתם חיים קבוע בישראל?? האמת, גם אני לא מאמין.... שואל על הטיול שלנו מאחל כל טוב. כן, אנחנו מישראל. אנחנו חיים קבוע בישראל. מה לעשות.....

יום 20 - הר ראשמור ומפגשים מהסוג השלישי

הריח, הריח מתחיל להתחזק. אותו ריח שלפני הנסיעה רק הפעם, הנסיעה היא מזרחה.

אנוכי בסוף מערב, הבן יקיר לי, משפחתי וחברי במזרח. הלב שלי? חלק לא קטן ממנו יישאר במערב. טוב, זה עוד לא סיכום. אני לא ממש אוהב סיכומים. אבל הריח מתחזק. מה שבטוח, יש לו ריח חזק של פלאפל.

יש לנו עוד שלושה ימים לטיול. את היום אנחנו מתחילים ב"מפגשים מהסוג השלישי" במגדל השטן בוויומינג. סטיבן שפילברג, בסרט מפורסם הפך את המקום למפורסם ברמה עולמית. כל הסרט מכוון למפגש אשר מתקיים במגדל השטן. חוץ מסטיבן שפילברג, גם לאינדיאנים המקומיים יש אגדה על המקום. בקצרה, דב גריזלי רדף אחר 2 ילדות אשר קראו לעזרה והאדמה החלה להתרומם. ה"שריטות" על הצוק הם של דוב הגריזלי שניסה לטפס על ההר.

הצוק בהחלט מרשים. בולט די מרחוק. יש גם כמה משוגעים שמטפסים על הסלע הזה. מסביב לצוק, חיות די הרבה מרמיטות קטנות מסוג Prarie Dog. הם עומדים די סמוך לכביש, כל אחד קרוב מספיק למחילה שלו.

ממגדל השטן, הכיוון הוא להר ראשמור. נסענו לעיירה Spearfish ומשם לקניון Spearfish. באזור הזה חיו בתקופות שונות מספר שבטי אינדיאנים. באזור הזה צילם קווין קוסטנר חלק מהסצינות בסרט "רוקד עם זאבים". הדרך ממשיכה דרך 2 עיירות כורי זהב שהפכו לעיירות מערב פרוע טיפוסיות ואנחנו מגיעים לעיירה Keystone. ליד העיירה נמצא הר ראשמור. השעה הייתה שעת אחר הצהריים והשמיים די מאיימים (תמונה מיוחדת של גשם..?), אז החלטנו קודם לבקר בשעות האור באתר, לחזור לעיירה לטייל קצת, לאכול משהו ואז לחזור לטקס הלילי.

מה אפשר להגיד. האמריקאים הפכו את המקום למקדש. הכניסה הגדולה, פרוזדור הדגלים של 50 המדינות. מקדש לפטריוטיות, לערכים שהם קבעו שמציינים הנשיאים שמסתכלים על כולם ממעלה ההר. ערך ה"חירות" שהם כל כך מדברים עליו בלי סוף במקום. אבל מה להגיד, יש בזה משהו מיוחד ומרשים. ב- 8 בערב מתחיל הטקס. האמפי-תיאטרון מלא בהמון אנשים. הרוב אמריקאים ממגוון המדינות. קודם כל עולה ריינג'רית ונותנת לכולם שיעור באזרחות על ערכים. מרשים השקט וההקשבה במקום. בהמשך, שאלון טריוויה קטן על הנשיאים המפוסלים - וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן וטדי רוזוולט. אחר כך מוקרן סרט של דיסקוברי על "החירות - המורשת האמריקאית הנצחית".

בסוף הסרט מאירים את הנשיאים על ההר (כשנחזור, נוריד מהאינטרנט תמונות איכותיות של הנשיאים בלילה). כולם עומדים לשירת ההמנון. שוב ההמנון. כמובן שלא שוכחים את חיילנו הטובים בעורף ובחזית. מזמינים את כל מי שמשרת או שירת בצבא לעלות לבמה הגדולה לטקס הורדת הדגל. עולים להערכתי כ- 50 איש. 6 חיילים עורכים את טקס קיפול הדגל וכולם מוחאים כפיים עד השמיים. האמריקאים משוגעים על הערכים שלהם ועל כל הסמלים שמייצגים אותם - דגל, מדינה, צבא ששומר על החירות. הכל כל כך קיטשי. אבל אולי גם קצת לקנא בהם ?
תם הטקס ושאלוהים יברך את אמריקה....... גם אותנו קצת, אם אפשר.

   

יום 19 - קודי וויומינג ובדרך להר ראשמור

אנחנו עוד לא עוזבים את קודי. את הבוקר התחלנו במרכז המבקרים של באפלו ביל. זה בעצם מרכז של 5 מוזיאונים - מוזיאון על באפלו ביל עצמו, מוזיאון טבע, מוזיאון כלי נשק, מוזיאון על חיי האינדיאנים וגלריית תמונות. המוזיאון מהווה הפתעה די נעימה. זה מוזיאון רציני ומעניין. תערוכת הנשק פשוט לא תאמן. איזו כמות של כלי נשק מהמאה ה- 18 ועד היום. אקדחים, רובים, רובי ציד מכל הסוגים והיצרנים המפורסמים. המייצגים על האינדיאנים והטבע מעניינים ולא מעייפים. גלריות התמונות ברמה גבוהה. יש תערוכת תמונות של צלמי נשיונל גיאוגרפיק. עברנו על התמונות ובחלק לא מבוטל נזכרנו בנקודות שביקרנו, כולל ב- 2008. ראינו לא מעט בטיולים שלנו בארה"ב. ברור לי שיש עוד הרבה מה לראות.
יצאנו מהמרכז ושם נכונה לנו הפתעה נעימה. ביילוסטון די התאכזבנו שלא יכולנו לרכב על סוסים. אז כאן עומדים 2 חבר'ה (עם המשפחות) שהשתתפו ברודיאו אתמול בערב והם מוציאים סיורי רכיבה על סוסים של שעה.
אז שמנו מהר נעליים ויצאנו נדב, קרן ואני ביחד עם אחד הבוקרים לסיור של שעה לכיוון ערוץ הנחל ובחזרה. סיור אישי למשפחה. היה פשוט כיף.
נפרדנו מקודי שהייתה אחד המקומות היותר מהנים בטיול שלנו. אנחנו פונים מזרחה לכיוון דרום דקוטה והר ראשמור. בדרך אנחנו עובדים באזור ביג-הורן. אם השם מוכר, אז באיזור הזה התקיימו לא מעט מלחמות עם שבטי האינדיאנים בסוף המאה ה-19. הקרב הכי מפורסם היה הקרב של גנרל קסטר ב"ליטל ביג הורן". בקרב הזה שבטי האינדיאנים בראשות ציף "סוס משוגע" נערכו כראוי ופשוט חיסלו את כל הכח של קסטר, כולל את קסטר עצמו. אבל הפוך על הפוך, ההפסד הזה הביא את הצבא האמריקאי לשלוח כוחות גדולים לאזור ולהכניע את השבטים. אנחנו לא ממש נגיע לשטח הקרב שהפך לפארק לאומי כי זו תהיה סטייה לא קטנה. כל אזור ביג-הורן הוא יער לאומי National Forest .
המקום הוא חגיגה לכל חובבי ארכיאולוגיה ע"פ כל השלטים לאורך המסלול. אנחנו פשוט נהנים מהנוף. הכביש החוצה את היער הוא אחד מהפרוייקטים של ה"ניו דיל" של רוזוולט. אנחנו לנים הלילה בעיירה באפלו בוויומינג לקראת יציאה מחר לכיוון דרום דקוטה.

יום 18 - קודי וויומינג

אנחנו נפרדים היום ממונטנה ונוסעים לקודי בוויומינג. נסיעה לא קצרה של כ- 500 ק"מ.

העיר גרייט פולס במונטנה נמצאת על המסלול של לואיס וקלארק אשר חקרו את צפון מערב ארה"ב. הם עברו את המישורים הגדולים, הרי הרוקי'ס ועד החוף המערבי. שם הם גילו שלא ממש באו לאסוף אותם והם בילו שנה נוספת בדרך חזרה. את העיר חוצה נהר המיזורי אשר מתחיל במונטנה, לא רחוק מכאן. תזכורת, באזור יילוסטון עובר קו פרשת המים. כל הנחלים ממזרח לו זורמים לאוקינוס האטלנטי. המיזורי זורם מזרחה, מתחבר למיסיסיפי ומגיע עד למפרץ מקסיקו.

אחרי סיור קצר לאורך המיזורי, אנחנו יוצאים דרומה לקודי. אנחנו כאמור נוסעים בחלק המערבי של "המישורים הגדולים" של ארה"ב. כאשר נוסעים בכבישים עם הנופים האינסופיים, אני מבין את המושג "שדות הציד הנצחיים" של האינדיאנים (שוב, חזרה לסיפורי קרל מאי). אצל האינדיאנים, זה הביטוי לגן עדן, אבל גם השדות והמרחבים בדרום מונטנה לא רחוקים מנצחיים. נוסעים מאות קילומטרים עם שדות וערבות ענקיים ובקושי רואים נפש חיה.

אחר הצהריים הגענו לקודי. חלק עיקרי מהטיול אנחנו ישנים ברשת Hampton Inn (רשת מצויינת. אני אוסף לא מעט נקודות ומכיוון שזו תת רשת של הילטון, מחכה לנו לפחות סוף שבוע חינם ברשת הילטון בארץ). אבל בקודי אין להם מלון אז הזמנתי מלון ברשת Best Western. אנחנו במלון Sunset Inn ובטעות נכנסתי למלון צמוד בשם Sunrise Inn. האמת לא ממש נראה Best Western אבל זו הכתובת. נכנסנו פנימה וזה לא ממש מה שהרגלתי את המשפחה. נדב או בכינויו הידוע (כפי שאמא שלי תמיד אמרה) "הגרף פוטוצקי" פשוט בהלם. תתפלאו (או לא...), אבל יש אנשים שלנים במוטלים כאלו ונשארים בחיים ! כאשר מתגלה הטעות, נשמעת אנחת רווחה גדולה מאוד מצד ה"הגרף" ובני לווייתו. אז המלון שלנו, שנמצא ממש צמוד, אכן עומד בסטנדרט של "הגרף".

אחרי התארגנות קצרה, יצאנו לעיר. קודי מתחרה עם ג'קסון על תואר עיר המערב הפרוע. לדעתי אין ממש תחרות. קודי לוקחת בגדול. לא שלג'קסון חסר משהו. רפטינג, פעילות חורף. אבל בקטע של בוקרים, קודי "לוקחת" בגדול. 

קודי היא בעצם עיר של איש אחד - באפלו ביל. שמו האמיתי, ויליאם (ביל) קודי. מכאן השם. מי שלא מכיר את הסיפור של באפלו ביל לא יודע מה זה מערב פרוע. באפלו ביל הוא האיש שבעצם בסוף המאה 19 ותחילת המאה העשרים הביא את סיפורי המערב הפרוע לעולם ובעצם יצר את הבסיס העיקרי לתדמית. הוא נע ברחבי ארה"ב והגיע לאין ספור מקומות עם המופע שכלל עשרות אם לא מאות של מציגים מסיירים, אינדיאנים, מקסיקנים, סוסים, שוורים ועוד ועוד. בשלב מסויים הוא הקים את העיר קודי ופתח בה מלון בשם "אירמה" (על שם הבת שלו) שפועל עד היום. ליד המלון מתקיים כל יום קרב יריות בסגנון המערב הפרוע. אז קודם כל שרים את ההמנון, מצדיעים לחייל בשירות פעיל ואז המופע (הדי משעמם ומיותר....). אחרי המופע טיילנו קצת בעיר ונסענו לאחד האירועים הכי כיפיים שלנו בטיול - רודיאו.

קודם כל תקלה "קטנה". חשבתי בבוקר שהבטרייה של המצלמה תספיק ואיכשהו, צלמנו 5 תמונות ברודיאו והמצלמה פרשה לנוח. אז רוב התמונות הן מהאייפונים או ממצלמת הווידאו והאיכות בהתאם. אבל הרודיאו ממש מלהיב. זו ממש תחרות פעילה ולא מופע. המשתתפים מגיעים מאזורים שונים. מתחילים כמובן בהמנון. בסוף עוד נדע אותו בעל פה. ברודיאו יש רכיבה על סוסים, תפיסת עגלים עם חבל וקשירת הרגליים, זוג רוכבים שתופסים עגלים, דהירה על סוס מסביב לחביות, רכיבה על פרים שדי משתוללים. הכל נמדד בזמן והקהל משולהב וגם אנחנו. יש כמה ליצנים שרצים כל הזמן בזירה. נותנים גם לכמה ילדים לרכב על סוס ותחרות קטנה של דהירה. ילדים בני 6 רוכבים על סוס כמו שאצלנו רוכבים על אופניים. הפנינג ענק. שעתיים מלאות של חגיגה.

יום 17 - גליישר פארק

קודם כל קוראים יקרים, אני לא יודע אם "באד לייט" נחשב בכלל אלכוהול, אבל אני תחת השפעת אלכוהול וייתכן והפוסט הזה יהיה בהתאם. חזרנו מפיצה האט. ממש הליכה מהמלון, אין נהיגה, אז התענגתי על בירה נחמדה. גם את זה צריך.

בילינו היום בעיקר בפארק גליישר. אחד המקומות היותר יפים שראינו. רק שיש בפארק הזה בעיה "קטנה". אין חניה. בכל מקום צריך לחכות לא מעט זמן לחניה. אבל חוץ מעניין החניות, הבעיה האחרת שלי היא איזה תמונות לבחור משלל התמונות שצילמתי היום כדי לצרף לפוסט.
מהכניסה לפארק, בהתחלה הנסיעה רגילה לאורך הנהר הזורם והאגם. עצרנו לטיול קצר במסלול מסודר ליד אחד הנחלים. הכל עד עכשיו נחמד. אבל, קצת אחרי אגם מק'דונלד (וזה המק'דונלד היחיד בטווח של כמה מאות קילומטרים שנסענו היום...) מתחיל היופי האמיתי של הפארק.
מתחילים בנסיעה בחלק המשמעותי של הכביש שחוצה את הפארק ונקרא "הולכים אל השמש" Going To The Sun Road. לא להאמין אבל הדרך הזו שאורכה 80 ק"מ, נסללה בשנות ה- 30 ומתוחזקת נהדר. אנחנו עולים בכביש והנופים של ההרים מסביב והעמק באמצע פשוט מדהים. כל כמה דקות אין ברירה, חייבים לעצור לצלם. עצרנו בנקודה הגבוהה בכביש. יצאנו אני וסיגי להליכה ל"אגם הנסתר" Hidden Lake. סיגי פרשה בדרך ושוב, אני ממשיך לבדי במעלה ההר. אבל הפעם, גם אני נכשלתי. אני כל הטיול עם הסנדלים התנכיות, ולקראת סוף המסלול, אחרי טיפוס לא קטן, מסתבר שהמסלול עובר להליכה בשלג. פשוט הכל מושלג. עברתי קטע מסויים וחשבתי לנסות להמשיך, אבל אי אפשר. פשוט קפאו לי הרגליים (רק היה חסר לי להתקרר כהוגן... אני לא ממש לבד פה). בצער גדול, חזרתי אחורה ואת האגם הנעלם אני אראה בתמונות.
המשכנו לאורך הכביש, עצרנו לעוד צילומים. בפארק יש אגם נוסף ויש בו אי קטן. עצרנו לצילום אחרון של הפארק באחת הנקודות הכי מפורסמות Wild Goose.
יצאנו מהפארק. יש לנו נסיעה לא קצרה לעיר הבאה, גרייט פולס במונטנה. אנחנו נוסעים כמעט כל הדרך בכביש 89 המפורסם. הנופים השתנו לגמרי. מישורים אינסופיים של שדות ומרעה. כל האזור ממזרח לפארק גליישר הוא חלק מה"מישורים הגדולים" של ארה"ב ממונטנה וכולל את מדינות מרכז ארה"ב. עצרנו בסבווי בעיירה קטנטונת שמסתבר שזו עיירת אינדיאנים משבט Blackfeet שהוא אחד השבטים שחי במישורים הגדולים. האמת, לא מראה הכי מלבב. עיירה די מוזנחת והאינדיאנים שאנחנו ראינו, קצת מפחידים.
בהמשך, אנחנו עוברים ליד מרכז קטן לחקר דינוזאורים. במונטנה התגלו שרידי דינוזאורים על ידי ילדה מקומית שהפכה לחוקרת דינוזאורים. בפנים דגם של דינוזאור ענק ועצמות אמיתיות של דינוזאורים. בחוץ, דגם קטן של דינוזאור ששוב מחזיר אותי לספרי ילדותי. הדינוזאור הוא מהסוג שמופיע בספר "תעלומת הביצה הענקית" שכל כך אהבתי כילד. אחד הספרים הכי אהובים והכי זכורים אצלי. אני זוכר שניסיתי לדחוף לאיתי את הספר כשהיה קטן יותר.
הגענו לפנות ערב לגרייט פולס שיושבת על נהר המיזורי שמתחיל במונטנה (לא רחוק מגרייט פולס), מתחבר למיסיסיפי ומסתיים בלואיזיאנה במפרץ מקסיקו. פשוט "חוצה אמריקה".
אז אחרי כל הגאוגרפיה המיוחדת שחווינו היום, אז אי אפשר בלי לקפוץ לבריכה לשעה. אחר כך פיצה ולישון. לפני השינה, אני ונדב יצאנו מהמלון (11 בלילה) לבדוק אם יש אולי אפילו שובל קטן של הזוהר הצפוני. לפי ההתראות, לצערנו, אין סופה מגנטית מתאימה. את צילום הזוהר הצפוני אנחנו מעבירים לאחריות איתי. בהצלחה.






   

יום 16 - בדרך לגליישר - קליספל, מונטנה

היום השני בדרך לגליישר. הדרך אנחנו נוסעים לכיוון העיר קליספל אשר נמצאת די בקרבת הפארק.
עיקר הדרך, כביש 93, עובר באזור שמוגדר כשמורת אינדיאנים "ראש שטוח" Flathead. השמורה מהווה ריכוז של מספר שבטים. אפילו השלטים בשמורה כוללים כיתוב בשפת האינדיאנים. המילה שמורה די מטעה. זה אזור די רגיל. יש בו ריכוזים די גדולים של אינדיאנים אבל בפועל, גרים באזור בעיירות רבות יותר "לבנים" מ"אדומים". לאינדיאנים יש בעיקר זכויות על הקרקע, זכויות מים וזכויות נוספות (כמו זכות להפעלת קזינו, מה שאסור לאזרחים אחרים במונטנה). בתחילת המסלול, מסיבה לא ברורה לנו, מספר מקומות היו סגורים. עצרנו בתחנת מסחר הוותיקה ביותר במונטנה. תחנת מסחר הכוונה לריכוז של מספר חנויות במתחם אחד. מעיין אאוטלט של המאה הקודמת. אבל היה סגור... רק עמודי הטוטם בחוץ מציינים את האופי האינדיאני של המקום. בדרך יש מספר מרכזי תרבות ומוזיאונים של שבטים שונים.
מהכביש הראשי ירדתי לתצפית קצרה על סכר מקומי. המראה בסוף יפה אבל הדרך אליו די צדדית ושוב סיגי "קצת" בלחץ. כבר כל כך הרבה שנים. בסוף זה יעבור לה....
הגענו לאזור אגם Flathead. נכנסו לעיירה פולסון וכאן נכנסתי לסטטיסטיקה. בעיר מותר לנסוע 25 מייל לשעה ובכניסה לעיר אני על 38 מייל לשעה. אחרי כמה מטרים, פתאום ניידת מאחורי, אורות אדומים וכחולים מהבהבים, אורות גבוהים קדמיים מהמבהבים. כשעצרו את או.גיי סימפסון על רצח היו פחות אורות מהבהבים. מגיע שוטר, מוציא אותי בכוח מהאוטו, מקפל את היד לאחור ומודיע לי שאני עצור.
סתם !! סתם !! עובד עליכם הקוראים..... כל הסיפור עם האורות אמיתי. אבל ניגשת אלינו שוטרת חביבה, מבקשת רישיונות, מסתכלת על הרשיון, ושואלת מאיפה זה. בינתיים עובר אוטובוס תיירים מקומי פתוח (מעין אוטובוס אמפיבי) והכרוז מודיע בקולי קולות לכל היושבים שזו השוטרת הכי טובה בפולסון. השוטרת הולכת לניידת שלה וחוזרת עם פתק. זה לא קנס אלא דוח אזהרה. יצאתי בזול. שלא ישתמע שאני רץ כאן בכבישים. אני די מקפיד על מהירות (וזה די קל עם בקרת השיוט). הבעיה היא שבכבישים הבינעירוניים השינווים במגבלות המהירות בסמוך לעיירות הקטנות די תכוף. מן הסתם לא ממש שמתי לב לשלט ההאטה בכניסה לעיר. בחלק לא מבוטל מהערים מותר לנסוע 35 מייל לשעה. אבל אין תירוצים. צריך לשים לב. טוב, גם זו חוויה.
ממשיכים לקליספל. בדרך השמים מתכסים עננים ואחרי כמה דקות, מתחיל שיטפון אדיר (ואני לא סתם מגזים). שבר ענן. פשוט לא יאומן איך תוך דקות יורדת כזו כמות של גשמים. ביחד עם הגשם, מתחיל לרדת גם ברד כבד שדופק חזק על הרכב. לא ברור לי איך כי בחוץ לא קר, אפילו די חמים. לא מעט רכבים עוצרים בצד הדרך מהברד הכבד. כל הכביש לבן. מדהים. אחרי כמה דקות, הגשם והברד מפסיקים ואחר כך השמיים מתבהרים וחזרנו לקיץ הרגיל.
הגענו לקליספל. החלטתי קצת לגוון ומצאתי אולם באולינג בעיירה סמוכה. נסענו והיה ממש כיף. רק לידיעה, משחק באולינג עולה כאן 3.5 דולר. כ- 10 ש"ח. שיחקנו נדב, קרן ואני, 3 משחקים ועלה לי 37.5 דולר, עם נעליים. נדב אפילו ניצח במשחק אחד והשמחה גדולה.
אנחנו נמצאים בנקודה הכי צפונית שלנו בטיול, מבחינת לינה. מחר נגיע יותר צפונה בפארק גליישר אבל לקראת סוף היום מתחילים לחזור דרומה. אני נרשמתי לטוויטר של מינהל האוקיאנוסים והאטמוספירה האמריקאי (NOAA). המינהל מוציא התרעות בזמן אמת על סופות מגנטיות שיוצרות את הזוהר הצפוני. לצערנו, היום, אין צפי לסופה מגנטית מתאימה. ההתראה היא שמחר צפוייה סופה מגנטית ויש אפשרות להופעת הזוהר הצפוני. אנחנו מחר בעיירה טיפה דרומית מהיום (Great Falls) אבל עדיין, ברמות סופה בינונית, אולי יתמזל מזלנו. לפי הפרסום, הסופה מתחילה מחר ב- 6 אחר הצהריים ותימשך 48 שעות. נקווה שייצא לנו לראות. המחזה צריך להיות מדהים. כבר הפכתי מומחה לזוהר הצפוני. אבל, צריך גם "קצת" מזל.
קבלנו מייל מאיתי. הוא אצל בבה, רואה תמונות מהטיול ומתפנק בטוסט הידוע של בבה. כמה טוב שמפנקים את הג'ינג'י שלנו כי אנחנו מתגעגעים אליו בטירוף, למרות שמדברים כמעט כל יום.

יום 15 - בדרך לגליישר - מיסולה מונטנה

ברוכים הבאים למונטנה. ביומיים הקרובים אנחנו עולים צפונה לכיוון פארק גליישר.
עד הפארק זו נסיעה של כ- 700 ק"מ לכן פיצלתי את הנסיעה ליומיים. היום נסענו כ- 450 ק"מ. התחלנו את היום באגם הבגן (Hebgen Lake) שנמצא כ- 25 ק"מ ממיילוסטון. בחוץ היה ממש קר (בסביבות 6-7 מעלות) ואנחנו עם בגדים קצרים (לא לדאוג, יש גם בגדים ארוכים... במזוודה...).
באוגוסט 1959 התרחשה באזור רעידת אדמה בעוצה של 7.5 בסולם ריכטר. גם בפארק יילוסטון הורגשה הרעידה היטב והיו שינויים בפעילות של מעיינות וגייזרים כתוצאה מהרעידה. בגלל המבנה של ההר, וערוץ הנהר, רעידת האדמה דירדרה כמויות אדירות של סלעים לתוך האגם ולנהר. חלקים מהדרך ובתים שלמים שהיו סמוכים לאגם פשוט התפרקו וחלק מכביש 287 שאנחנו נוסעים בו "צנח" לאגם. את הכביש החדש כבר בנו הרבה יותר גבוה... כתוצאה מהרעש והסלעים שהתדרדרו וחסמו גם חלק מהנהר, נוצר אגם חדש שנקרא "אגם הרעש". אורכו כ- 10 ק"מ והעומק שלו 57 מטר. בחלקים מהאגם פשוט רואים עצים עומדים בתוך המים כעדות למקום שהיה פעם חורשה.

המשכנו צפונה. הנופים כל הזמן משתנים. הכל ירוק. שדות. הרים גבוהים מסביב. כבישים ארוכים.
אחרי כשעה הגענו לעיירה איניס (Ennis). היום עיקר עיסוק הפנאי כאן הוא דיג אבל לפני כ- 150 שנה התגלה באזור זהב. ובאמריקה, כששמעו שגילו זהב, מייד, אלפים עולים על הסוסים והכרכרות ורצים למקום. בייחוד במערב הפרוע. וכשמגיעים כורי זהב, צריך גם מקום לישון, מסבאה, אורווה לסוסים וגם בית זונות קטן לא יזיק. ממש כמו באין ספור מערבונים שכולנו ראינו. אז הוקמו כאן 2 עיירות כורים - וירג'יניה סיטי ונבאדה סיטי. אבל, ברגע שנגמר הזהב, הכורים ממשיכים הלאה והעיירות ננטשו והפכו עם השנים לאתרי תיירות, מכרה הזהב של המאה ה- 21.
ממשיכים לכיוון מיסולה, היעד הבא שלנו. ליד העיר בוט Butte, אנחנו מגיעים לצומת דרכים וה-GPS אומר לפנות ימינה. אבל ממולי, שלט ענק של הארלי דווידסון. אז אני בלי להסס מסרב פקודה וממשיך ישר. זו אחת מחנויות ההארלי הכי גדולות שראיתי. ענקית. עומדים בחוץ למכירה עשרות אופני הארלי. מייד ניגש אלי בחור, מתחיל לפטפט, שואל מאיפה. אמרתי מישראל. אז הוא קורא לעוד בחור, מספר לי שהיה בעיראק, עושה לי סיור במקום. יש להם בתצוגה, לא למכירה, את אחד האופנועים של איוול קניבל Evel Knievel שנולד בעיר. הצעירים שואלים, מי ?? אז שוב, אנחנו חוזרים לשנות ה-70 של המאה הקודמת, והאיש היה פעלולן האופנועים הכי מפורסם בעולם. קפץ עם האופנועים שלו מעל כל מקום אפשרי. החלום שלי זה לשכור כלי כזה ולעשות טיול ארוך. מי יודע? "לפעמים, חלומות מתגשמים".
הגענו למיסולה. זו עיר נחמדה עם אוניברסיטה ומרכזי קניות ענקיים. במונטנה אין מס קנייה אז לא שילמנו מס קניה על הקניות שלנו. בעיקר לא שילמנו מס על האוזניות שקנינו לאיתי....
מונטנה רחוקה מאוד מהים. אז הצעירים כאן לוקחים גלשן ותופסים גלים בנהר. רק מלהסתכל עליהם אני קפוא. חזרנו למלון, נדב ואני קופצים לשעה לבריכה. קצת ג'קוזי ולמיטה. את עדכון הבלוג דחיתי לבוקר (כשהבנות קפצו פה למרכז).

יום 14 - יילוסטון

היום האחרון שלנו ביילוסטון.
התחלנו בנסיעה לחלק הצפוני של יילוסטון, לכיוון אזור מאמות' / Mammoth, מתחם מיוחד של מעיינות חמים על טרסות של גיר. המלון שלנו נמצא בעיירה ווסט יילוסטון ויש לנו נסיעה של כמעט שעה. בדרך, פתאום רואים שיירת מכוניות לפנינו. זה סימן שיש חיית בר. אז כשהתקרבנו, הולך לו ביזון בנחת בנתיב השמאלי של הכביש. כמובן שכולם עוברים לידו ומצלמים את הביזון האדיש. הוא לא מוטרד מהתנועה, מהרכבים וכל צלמי הפאפארצי שמסביבו.
ממשיכים בנסיעה ושוב התקהלות. אבל הפעם, התרגשות גדולה. דב שחור בחורשה בצד הכביש. הוא לא ממש קרוב, אבל מספיק קרוב לצילום. גם הוא לא נראה מוטרד מכל הרכבים והאנשים שבכביש מולו. הוא יותר מוטרד בחפירה באדמה בחיפוש אחר אוכל ודילוג לא ממש מוצלח מעל לנחל שעובר במקום.
אחרי סרט הטבע שזכינו לראות, הגענו למאמות'. שוב, כמו בהרבה מקומות בפארק, זה מקום ייחודי. המיוחד כאן הוא שמים ממעיינות עשירים במינרלים זורמים באזור של סלע גיר (רך) ואז במשך השנים נבנו טרסות של אבן גיר. המים מחלחלים מ"תקרת" הטרסה וממשיכים לזרום למטה. גם כאן, בקטריות ואצות מוסיפות את הצבעים לרקע הלבן ומקבלים חגיגה של צבעים.
ממש בקרבת מרכז המבקרים והמלון, עומד לו חרוט בגובה של 11 מטר ששמו "כובע החירות" Liberty Cap. החרוט נוצר ממעיין שכבר אינו פעיל. לחץ המים במעיין היה גבוה והמינרלים שבמקום יצאו עם המים ועם השנים נוצר החרוט. בשלב מסויים, המעיין הפסיק לנבוע, החרוט התייבש והתקבלה האבן בצורת החרוט. ממש כמו שהיינו משחקים בחוף הים כאשר היינו בונים ארמונות מחול רטוב. רק "קצת" יותר גבוה.
כל מתחם המלון ממש יפה ובסגנון של הרבע הראשון של המאה הקודמת. רצינו לצאת לרכיבה על סוסים. אבל נכונה לנו אכזבה מס' 2 בטיול. ילדים בקבוצת הרוכבים רוכבים קדימה עם המדריך. וכל ילד חייב להבין אנגלית ברמה טובה ולהבין את המדריך. נדב עוד לא ממש שם. גם אין אפשרות שאני ארכב צמוד אליו. אז בלית ברירה ויתרנו על הרכיבה.
המשכנו בכביש הצפוני של הפארק לכיוון הר וושבורן. הכביש עובר בגובה של כ- 2,700 מטר מעל פני האדמה. זה האזור הגבוה בפארק. הנוף כאן שונה, בעיקר יער צפוף. מאפיין מיוחד לפארק הוא שיש בצלעות ההרים המון, אבל המון עצים שנפלו, כנראה בעיקר כתוצאה משריפות. היער מתחדש אבל את העצים שנפלו משאירים.
נראה ממש כמו משחק דוקים אין סופי.

אחרי צהריים באזור הקניון, נוסעים חזרה למלון. בדרך, שוב עצירה קטנה לצילום של 2 צבאים בצד הדרך וצילום נוף אחרון של יילוסטון. הנחלים שמתפתלים בפארק, הדשא עד שפת הנחל. השמיים הכחולים.
להתראות וויומינג (עוד נחזור לביקור קצר בעיירת הבוקרים Cody מהצד השני של פארק גליישר).
מונטנה, Here we come.