ברוקלין מתחת לאפס

אנחנו לא מתלוננים. ממש לא. רק מספרים חוויות.
היום היינו יום שלם מתחת לאפס. אולי בגלל שהיינו (כמעט) כל היו בברוקלין..? לא להיעלב כל אנשי ברוקלין, זה היה בצחוק. אבל כל היום בעצם הטמפרטורה מתחת לאפס. לא נורא. מתלבשים טוב, כפפות על הידיים (בלי זה ממש לא נעים), כובע טוב על הראש וקדימה. השמיים די בהירים, מידי פעם השמש קצת מחממת. כיף ניו יורקי חורפי.

אם עד לפני עידן ג'וליאני, כולם באו לניו יורק אבל בעצם באו למנהטן, אז בשנים האחרונות יש פיתוח עירוני, פארקים, שווקים, וברוקלין הופכת ליעד שווה לביקור. גם היום נרשמנו לסיור של Free Tours By Foot. הפגישה הייתה בכיכר בית העירייה במנהטן ומשם יצאנו לגשר ברוקלין ולסיור ברובע. לסיור הזה הגיעו כ- 50-60 איש. הגיעו 2 מדריכים, התפצלנו ל-2 קבוצות ויצאנו.
על גשר ברוקלין לא צריך להרחיב. אחד המראות היותר יפים. בירידה מהגשר ירדנו לאזור Dumbo. לא הפיל הידוע אלא ראשי תיבות של "מתחת לגשר מנהטן (הגשר הכחול ממול גשר ברוקלין). השכונה הייתה בעבר אזור תעשייתי וגם מרכז פינוי גופות לנהר של המאפיה... היום האזור כולל גם מסחר, בארים, אומני רחוב, ציורי קיר ועוד הרבה. המאפיה מן הסתם הייתה צריכה למצוא מקום חדש. על קו המים יש פארק שבעצם צופה על 2 הגשרים ועל מנהטן. ב- Dumbo מצולמת התמונה המפורסמת של גשר מנהטן בין הבתים. תמונה שמופיעה באין ספור סרטים ופרסומות. גם אני לא פיספסתי הזדמנות לצילום מיוחד.
המשכנו לברוקלין הייטס. זהו אחד האזורים העשירים, היפים והשקטים בברוקלין. בשכונה נמצאת הטיילת המפורסמת של ברוקלין שממנה יש נוף מדהים על מנהטן וניו ג'רסי. טיילנו פה כבר קודם, גם עם הילדים וזה בהחלט אחד המקומות היפים בניו יורק. התמונה הפנורמית שלי !!
חזרנו לפארק מתחת לגשר ברוקלין, אכלנו ב- Shake Shack המבורגר נחמד עם צ'יפס וכיסוי גבינה (דומה לצ'יפס של נתן'ס). בניו יורק, כשמשהו תופס, אז זה עד הסוף. אבל היה לא רע בכלל. לקחנו מעבורת לצד של מנהטן ורצינו לטייל ב- South Street Sea Port אבל המתחם סגור לגמרי לשיפוצים. חבל, אחד המקומות הנחמדים בניו יורק. אז איך ממלאים קצת זמן פנוי בניו יורק? נו באמת... כמובן, שופינג. לא קנינו הרבה אבל סתם מסתובבים בין החנויות באזור רח' 34.


אחרי מנוחה קצרה במלון, חזרנו לברוקלין. נסענו לשכונת Dyker Hights. שכונה של יוצאי איטליה (חלק מאותם משליכי גופות שהזכרתי קודם). אבל איטלקים הם דתיים מאוד, מסורתיים מאוד. אז התפתחה בשכונה מסורת של קישוטי הבתים לקראת הכריסטמס וראש השנה וזה הפך לאירוע שלם. רחובות שלמים של בתים עם קישוטים ואורות מטורפים. רכבים נוסעים ברחובות בשיירה כדי להסתכל על הבתים. אנחנו כמובן עושים הכל ברגל.

    

קצת יותר קר... ובלט

ניו יורק נתנה לנו היום טעימה של קור. לא מקפיא עצמות, לא משתק. גם זה קיים מן הסתם, אלא טמפרטורה שאם אתה לא עוטה כמה שכבות, אז זה יכול להיות לא נעים. המעיל וכובע הצמר שקנינו בסן פרנסיסקו עושה לי את העבודה מצויין. סיגי רגישה הרבה יותר ממני לקור, עטופה כמו בצל טרי, שכבות שכבות. נקודה חשובה - נעליים טובות וחמות עם סולייה מבודדת. חובה. אז אני עם נעליים מצויינות. סיגי עם מגפיים, 5 זוגות גרביים (סתם, סתם, רק 3...) וטוענת שהרגליים שלה קפואות. מסתבר שניו יורק יכולה להיות יותר קרה מאוניברסיטת חיפה.....

אבל לא להיבהל מתיאורי מזג האוויר. זה באמת בשוליים. השמיים כחולים, העיר מלאה במטיילים ואנחנו טיילנו הבוקר איפה שהכל התחיל - דאונטאון מנהטן.

נרשמנו לסיור של גוף שנקרא Free Tours by Foot. יש להם סיורים מודרכים על ידי מדריכים מקומיים בערים שונות. בניו יורק יש להם רשימה מכובדת של סיורים. הסיור בעיקרון חינם. משלמשים כמה שבא לנו (ואיך אמרו הגששים במערכון המוסך - "ואם לא בא לי?"...). אז באמת משלמים כמה שרוצים. לא לדאוג, המדריכים לא הולכים הביתה רעבים.

הגיעה גברת נחמדה מניו ג'רסי. עובדת במגזינים שונים. בקבוצה כ- 20 איש והגיעו כמה ב- StandBy. חצי אמריקאים ממדינות שונות (קליפורניה, מיזורי, טנסי, פלורידה) וגם מסקוטלנד, אוסטרליה וגם 2 זוגות מישראל.

הסיור נחמד, לא מהיר, המדריכה מספרת נקודות מעניינות על ניו יורק בשנים הראשונות. התחלנו אצל השור הזועם, הלכנו לכיוון קו המים למצודת קלינטון, נכנסו לאזור וול סטריט, כנסיית טריניטי, ברודווי וסיימנו במרכז הסחר שמ- 2001 זה בעצם אתר בנייה ענק. את המגדל הראשון סיימו. למי שמעוניין, מרפסת התצפית בקומה ה-104 תפתח באביב. אתר ההנצחה שהוא מעין פארק קטן כבר פתוח לגמרי למבקרים. הסיור הרגיל אבל עם אנקדוטות נחמדות של המדריכה. שווה את 20 דולר בסוף השארנו.

לאחר הפסקת התחממות קלה לתה ושוקו חם בבורגר קינג, המשכנו לסיור קצר באזור Five Points. האזור היה לפני 150 שנה המערב הפרוע של ניו יורק עם מהגרים אירים ששלטו באזור ומהומות אין ספור, כפי שגם הופיע בסרט "כנופיות ניו יורק" של סקורסזה. המשכנו לצ'יינה טאון ואיטליה הקטנה. המשכנו למסעדה של כץ. המסעדה נמצאת באזור מגורים בסוף השדרה הראשונה. קצת הליכה. המקום כמובן מפורסם בגלל הסצינה מהסרט כשהארי פגש את סאלי. המסעדה מפוצצת אנשים, התור בחוץ ארוך וכל זה בשביל סנדביצ'ים. אולי טובים אבל עדיין, האמריקאים יעמדו 30 דקות בתור לסנדביץ' ואולי להריח קצת אבק כוכבים. אז אנחנו רק הרחנו את אבק הכוכבים וויתרנו על הדליקטס.

בערב קצת תרבות.
מדי שנה מוצג בלט מפתח האגוזים בתקופת החגים. אז הלכנו לראות בלט המספר אגדת ילדים מהמסורת הנוצרים. המוזיקה של צ'ייקובסקי נהדרת. מוכרת מאוד ונהדרת. הבלט ממש נחמד. התפאורות יפות וחגיגיות. אני לא יכול להתנתק מה"ביצוע" של הבלט והמוזיקה של צ'ייקובסקי בסרט פנטזיה 2000 של דיסני. בלט אחר...

אז אחרי הבלט, נכנסו לפיצריה "שלנו" ברח' 50 שכבר בקרנו בה לפני כמה שנים ומומלצת ב- Time Out. הפיצה הייתה טובה, הסלט נחמד. סיום טעים לעוד יום בנו יורק.

Here we are in the center of town

Here we are in the center of town

Look, everybody is here again....

שלום ניו יורק, כמה נחמד לחזור.

אחרי טיסה של כמעט 12 שעות שעברה ממש חלק, הגענו לניו יורק.

יש לנו קצת נקודות בנוסע המתמיד. לא שום דבר שמספיק אפילו לכרטיס חינם ללרנקה, אבל בדקתי באתר אל על ועם הנקודות האלו מסתבר שיכולתי ל"שדרג" לכסא מועדף. מחלקת תיירים, יושבים ליד דלת היציאה המרכזית, אבל אף אחד לא יושב לפנינו, אפשר לפרוס רגליים בלי הגבלה וממש נחמד. גם הצלחנו לגנוב כמה שעות שינה כך שהגענו לניו יורק ממש בצורה סבירה.

ביקורת הדרכונים בניוארק הייתה ממש עשר דקות (בניגוד לכל הפעמים הקודמות שהגענו). לקחנו רכבת למנהטן ותוך שעה וחצי מהנחיתה, אנחנו במלון. שיא אולימפי חדש.

ניו יורק קצת גשומה. אבל טפטוף קליל ולא מטריד לגמרי. מ-11 בערך הגשם מספיק לגמרי. מי שממש מתעניין, אז מזג האוויר היום ממש נעים. לפי התחזית 8 מעלות אבל לא מרגישים בכלל קור. סיגי אומרת שבאוניברסיטת חיפה היה יותר קר. טפו, טפו, טפו... שלא יהיה יותר קשה, למרות שע"פ התחזית בימים הבאים צריך להתקרר יותר. בתוך החנויות ובמלון אפשר להסתובב עם בגד ים. מחומם להפליא ומרעיש להחריד. 

אנחנו מטיילים היום באזור השדרה החמישית וסביבותיה. בתי הכלבו הגדולים מתחרים אחד בשני מי מעצב חלונות ראווה יותר יפה. בריאנט פארק כל כך יפה. הרימו מעל המדשאה את משטח ההחלקה הדי גדול, מסביב חנויות בשוק חורפי שמוקם לקראת החגים. ממשיכים לגרנד סנטרל. כמובן ביקור קצר בחנות אפל וקניית אייפון 6 לליאור. כל עובד חנות מחזיק מכשיר, אתה מבקש מה שאתה רוצה, הוא "מגהץ" כרטיס למכשיר שלו, ותוך 30 שניות יש לך מכשיר חדש ביד. אין מבצעים לחגים. לא באפל.

המשכנו למרכז רוקפלר. העץ המפורסם במרכז. משטח ההחלקה (הרבה יותר קטן מבריאנט פארק). המון אנשים מסביב. משטחי ההחלקה עושים ממש אווירה של חגיגה. גם אנחנו נשתתף בחגיגה הזו עוד כמה ימים (בכרטיסים שקניתי בגרופון).

המשכנו עד לכניסה לסנטרל פארק.

חזרנו לאזור המלון (רח' 35, ממש מתחת לאמפייר סטייט). במסגרת השליחויות שלנו, קפצנו ל-B&H. מטורף מה שקורה שם. חנות ענקית, עם מסועים למעלה שמעבירים את הקנייה שלך לקופה. יעיל להפליא וחרדי להחריד. כמעט כל העובדים חרדים. למה בניו יורק החרדים יכולים לעבוד ולהתפרנס יפה ואילו אצלנו הם לא יכולים. חייבים ללמוד וחס וחלילה מלהתערבב עם האוכלוסייה. לא יכולתי להתאפק... אז גם סמי זכה בטאבלט כשר למהדרין וכולם מרוצים.

חזרנו למנוחה קצרה במלון. בערב יצאנו לטיימס סקוור. מואר להפליא וצפוף להחריד. אפשר רק לחשוב מה יהיה בערב ראש השנה. אכלנו ארוחות ערב ומתחילים להרגיש את העייפות בעיניים. לא ממש בא ללכת לישון מוקדם מידי כי מפחדים לקום לפנות בוקר, אבל העיניים, והרגליים דורשים מנוחה. לא התעצלנו, צעדנו כל הדרך (15 בלוקים) עד למלון.

וישנתי עד כמעט 6 בבוקר. גם זה שיא מבחינתי ללילה ראשון בצפון אמריקה.

New York, New York

Start spreading the news | I am leaving today
I want to be a part of it | New York, New York

These vagabond shoes | They are longing to stray
Right through the very heart of it | New York, New York

I want to wake up in a city | that never sleep
And find I'm king of the Hill | Top of the heap

My little town blues | They are melting away
I gonna make a brand new start of it | In old New York

If I can make it there | I'll make it anywhere
It's up to you | New York, New York

ניו יורק.... אח ניו יורק. כמה אני צריך את החופש הזה.

כן, אני יודע, קוראים יקרים, יהיה קר, יהיה קר מאוד. וגם, מי נוסע לשבוע לניו יורק? הרי עד שתתאושש מהג'ט לג כבר תהיה בדרך חזרה. 
נכון. אני יודע. יהיה קר, יהיה מעייף. הכל נכון.

אבל הנפש צריכה מידי פעם גם קצת פינוקים. לעצור לרגע מהריצה היום יומית הלחוצה. מהשגרה השוחקת משהו. מהחדשות הרגילות שלנו ב"לֶבַנְט" (איזו מילה יפה ועדינה לאזור כל כך מטורף וקרוע).

לעצור לשבוע, לקחת שאיפה גדולה לריאות של אוויר, אפילו קפוא, אולי אפילו לא הכי נקי שבעולם, להנות עד הסוף מכל הדברים הקטנים והגדולים. מהפארקים, מהרחובות, מהחנויות, מהמוזיאונים, מגורדי השחקים, מהעצים המקושטים לחג, מהקיטש... הפעם נעשה גם קצת דברים אחרים - באלט (כן, כן, אני הולך לבאלט..), ניו יורק ניקס (ואין ספק שאוהדי הניקס השנה הם באותה סירה כמו אוהדי הפועל חיפה או הפועל תל אביב.... איך שר אריק - "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב") אבל עדיין זה הניקס. ונלך להחליק על הקרח ונקפוץ ליום לברוקלין. ואני אוהב את ניו יורק. וכמה שחוזרים אליה, אוהבים אותה יותר. העיר משתנה בלי סוף. יש לה כל כך הרבה מה להציע. אני קורא המון ומוצא כל הזמן דברים חדשים. ולתקופת החגים נראה שהעיר מתיפיפת במיוחד.

אז כן, יהיה קר, הטיסות ארוכות, הג'ט לג אולי קצת יציק. כן, אני אקרא מיילים.... כנראה גם אענה על כמה מהם. 

עכשיו תעצמו יחד איתי לרגע את עיניים, תנגנו את "רפסודיה בכחול" של ג'ורג' גרשווין (ורצוי ביחד עם הקטע המדהים בסרט פנטסיה 2000, 12 דקות מענגות של אנימציה ומוזיקה נהדרת כאילו שנכתבו יחד בשביל ניו יורק) ולמוזיקה הזו אני נוסע !!

יום 22 - פסטיבל אמריקאי וסיום

כבר אמרו לפני שטוב מאוחר מאשר אף פעם. השארתי את הפוסט של היום האחרון להשלמה עם החזרה. אז חזרנו לארץ והכתיבה הוזנחה. קצת עייפים, אין סוף נושאים בעבודה להשלים ולטפל ומן הסתם הסיבה האמיתית, כמו בהרבה דברים אחרים בחיים שלנו, סתם עצלנות וחוסר תשומת לב. אבל חייבים להשלים.
===========================================
היום האחרון שלנו בטיול. אנחנו היום חוצים 3 מדינות. מתחילים בנברסקה, נוסעים לשאיין, בירת וויאומינג ואחר כך לדנבר קולורדו לקראת הטיסה הביתה.
שאיין Cheyenne היא הבירה של וויאומינג. קצת פרופורציות. שאיין היא העיר הגדולה בוויאומינג וחיים בה כ- 60 אלף איש. קצת יותר גדולה מקרית ים.... רק במספר תושבים. בכל שאר הפרמטרים היא גדולה עלינו בעשרות מונים. לא רק על קרית ים, זו לא חוכמה. ויסלחו לי כולם על חוסר הפטריוטיות שמדינתנו הקטנה זכתה בה ביושר.
בכל קיץ, חוגגים בעיר פסטיבל "מערב פרוע" של 12 ימים Cheyenne Frontier Days. אז יוצא לנו להיות בעיר בדיוק כשמתקיים הפסטיבל. כשהגענו לשאיין, ראינו את השובל של התהלוכה שמרכז העיר. אז המשכנו למתחם המרכזי של הפארק. בפארק הגדול יש רחוב שלם של חנויות בסגנון המערב הפרוע, כפר אינדיאני, רודיאו, מתחם לונה פארק גדול, מוזיקת קאנטרי ומופעים של זמרים מפורסמים. פסטיבל. צמוד לעיר יש בסיס של חיל האוויר האמריקאי אז בחלק מהימים יש מופע אווירונאוטי. לצערנו, לא ביום שבקרנו.

בילינו כאן את עיקר היום. טיילנו בעיירת המערב הפרוע. יש כאן חנויות רגילות אבל גם מתחם שלם שבו משפחות משחזרות מחנות של חלוצים. זו תחרות שלמה ודי מושקעת. ומשם, נעבור לפרסומות. יצרנית הרכבים דודג' מפרסמת כאן בגדול. קצת היסטוריה (שכנראה קשורה). העיר שאיין הוקמה ע"י גנרל אמריקאי בשם דודג' כחלק מהפרוייקט של הקמת קו הרכבת למערב. את העיר קראו על שם השבט האינדיאני שאיין אבל לדודג' עדיין קשר חזק מן הסתם. וחוץ מזה, מגיעים לכאן עשרות אלפי איש והזדמנות מצויינת לקידום מכירות.

ובחזרה לפרסומות. אז דודג' כאמור מפרסמת כאן בגדול. וגם הרכבים גדולים. בכל זאת, זה אזור חקלאי באמריקה. אז הקימו כאן מתחם עם מסלול מכשולים וכל אחד מוזמן לנסיעה קצרה בטנדר דודג' גדול. לרגע חשבנו שנותנים לנו לנהוג ברכב, אבל לא ממש. אז עשינו סיבוב ברכב וקבלנו חולצות נחמדות.
המשכנו לכפר האינדיאני. מסביב יש חנויות ודוכנים שמוכרים כל מה שקשור לאינדיאנים במחירים ממש יקרים. במרכז יש מדשאה גדולה ובדיוק התחיל מופע Pow Wow. ה- Pow Wow זה טקס אינדיאני שבו מתכנסים אנשי השבט, שרים, מתופפים במעגל, אינדיאנים בלבוש מסורתי רוקדים ריקודים. מכיוון שבארצות הברית יש מאות שבטי אינדיאנים, הטקס הזה הפך בשנים האחרונות למאוד פופולארי. לאורך מסלול הטיול שלנו לא היה מופע זמין אז ביום האחרון, יצא לנו לראות את מופע. נחמד, צבעוני, שונה. יש רק בעיה קטנה, האינדיאנים צריכים דיאטה רצינית !! מאז שהאינדיאנים הפסיקו לרכב על סוסים ולצוד בופאלו, הם הפכו לשמנים באופן שלא ייאמן (וגם קצת לחובבי הטיפה המרה). אז חברי אדומי העור, מיום שני, דיאטה.
המשכנו לאזור הלונה פארק. יש בצמוד מופע רודיאו אבל המשפחה החליטה לוותר (אני חשבתי שקצת חבל, אבל מילא). הילדים עלו על כמה מתקנים. שלא יהיו ספקות, זה לא Six Flags או דיסני אבל נחמד לבילוי משפחתי קצר. אכלנו צהריים ויצאנו לדנבר. בכל זאת, מצפה לנו נסיעה ארוכה הביתה.
הגענו אחר הצהריים לדנבר. המלון שלנו די קרוב לשדה התעופה, למרכז דנבר כבר לא היה כח לצאת. אני ונדב, כמובן, ירדנו לבריכה. אחר כך חוזרים לחדר. יש לנו לא מעט לארגן ולסדר לקראת הנסיעה. בערב, יצאנו למסעדה המועדפת שלנו, Applebee's.

תם ונשלם פרק 5 של הטיול לאמריקה. עד הפעם הבאה.....

יום 21 - יורדים דרומה לנברסקה, בדרך לדנבר

הריח מתחזק. נדב כבר "קצת" רוצה הביתה. האקס בוקס, המחשב, הטלוויזה, החדר. אפילו שניצל עם פתיתים נשמע לו כבר משהו מיוחד. אני, אם איתי היה אתנו, הייתי יכול לשבת פה עד שהילד יגמור את הקולג'. קרן שאלה אותי אם הייתה לי הזדמנות הייתי עובר לחיות כאן. השאלה רטורית. ברור שכן. אבל זה לא רלוונטי וגם לא ממש יקרה. אבל אולי השאלה לא מופנית אלי....?





אנחנו יוצאים היום דרומה לכיוון דנבר. את הבוקר הקדשנו לנסיעה לא ארוכה ב- 2 כבישים מיוחדים באזור בפארק הלאומי קסטר (אותו קסטר שנפל לא רחוק מכאן בליטל ביג הורן). הכביש הראשון, Iron Mountain Road כולל לא מעט תצפיות לכיוון הר ראשמור. יש במקום גשרים מיוחדים שצורת "זנב חזיר" (מעין גשר ספירלה) ומנהרות חצובות בסלע שכאילו נחצבו כך שיראו את הנשיאים בדיוק מהמנהרה (אם תסתכלו טוב בתמונה של קרן, מאחור, הר ראשמור).


הכביש השני, Needles Road כולל סלעים בצורות מיוחדות כמו מחטים גדולות, מנהרות חצובות שבקושי רכב עובר בהן ואגם נחמד בסופו. אני ונדב ירדנו לפעילות ספורטיבית קצרה באגם.
הכביש ממשיך דרומה. אנחנו עוצרים בהוט ספרינגס. ב- 1974 מצאו במקום ריכוז גדול מאוד של ממותות קבורות במערה שקרסה. מרכז המבקרים נבנה ממש על שטח המערה והמקום הוא אתר ארכיאולוגי פעיל. נדב די התרשם ושאל לא מעט שאלות. די הטריד אותו למה נכחדו הממותות. זו שאלה שמטרידה רבים וטובים.


אנחנו מגיעים לנברסקה. ארץ המישורים הגדולים. שוב, הערבה, השדות החקלאיים הם אין סופיים. אנחנו די בסוף הטיול אבל אני לא מוותר. אם יש מקום מעניין אז לא מדלגים. ליד העיירה סקוטסבלאף שאנחנו ישנים בה, עובר "שביל אורגון. זה היה אחד משני הנתיבים של המהגרים מערבה (ביחד עם "שביל קליפורניה"). כחצי מיליון איש עברו כאן במחצית השנייה של המאה ה- 19. אלפים על כרכרות רתומות לסוסים. המיוחד במקום זה צוק במבנה מיוחד הדומה לארובה. בכמעט כל יומני המסע צויין המקום הזה שנקרא Chimeny Rock. נכנסו למרכז המבקרים. בשביל למרכז שלטי אזהרה לרוב להיזהר מנחשי פעמונים Rattlesnake... אז נכנסו מהר למרכז. זה לא הזמן למפגש כזה.

ביקור קצר וקדימה, למלון. כן, כן, בוודאי ניחשתם, נדב ואני ישר לבריכה. אבל זו התרעננות מצויינת אחרי יום חם ונסיעה. לרוב, הבריכה לגמרי לרשותנו. אנחנו משחקים בכדור המתנפח וקצת משתוללים. אחרי כשעה, טבילה נעימה בג'קוזי. איזה כיף. לשנינו.
נכנסו למסעדה מקומית מרשת Applebee's. זו רשת ארצית אבל עם תפריט נחמד וללא "נפילות". המסעדות בסגנון אמריקאי עם שולחנות ישיבה, בר, מסכי טלוויזה על ערוצי ספורט וחדשות, המון תמונות של כוכבי קולנוע וספורט. מאוד אמריקאי. ממש נחמד.  עכשיו, תזכורת, אנחנו בנברסקה. המלצרית שואלת מאיפה אנחנו. כששומעת מישראל השמחה גדולה. מספרת על חבר שיצא  ממש עכשיו להתנדבות בישראל.  אחרי דקה, מגיע מנהל המסעדה. אתם מישראל? אתם חיים קבוע בישראל?? האמת, גם אני לא מאמין.... שואל על הטיול שלנו מאחל כל טוב. כן, אנחנו מישראל. אנחנו חיים קבוע בישראל. מה לעשות.....

יום 20 - הר ראשמור ומפגשים מהסוג השלישי

הריח, הריח מתחיל להתחזק. אותו ריח שלפני הנסיעה רק הפעם, הנסיעה היא מזרחה.

אנוכי בסוף מערב, הבן יקיר לי, משפחתי וחברי במזרח. הלב שלי? חלק לא קטן ממנו יישאר במערב. טוב, זה עוד לא סיכום. אני לא ממש אוהב סיכומים. אבל הריח מתחזק. מה שבטוח, יש לו ריח חזק של פלאפל.

יש לנו עוד שלושה ימים לטיול. את היום אנחנו מתחילים ב"מפגשים מהסוג השלישי" במגדל השטן בוויומינג. סטיבן שפילברג, בסרט מפורסם הפך את המקום למפורסם ברמה עולמית. כל הסרט מכוון למפגש אשר מתקיים במגדל השטן. חוץ מסטיבן שפילברג, גם לאינדיאנים המקומיים יש אגדה על המקום. בקצרה, דב גריזלי רדף אחר 2 ילדות אשר קראו לעזרה והאדמה החלה להתרומם. ה"שריטות" על הצוק הם של דוב הגריזלי שניסה לטפס על ההר.

הצוק בהחלט מרשים. בולט די מרחוק. יש גם כמה משוגעים שמטפסים על הסלע הזה. מסביב לצוק, חיות די הרבה מרמיטות קטנות מסוג Prarie Dog. הם עומדים די סמוך לכביש, כל אחד קרוב מספיק למחילה שלו.

ממגדל השטן, הכיוון הוא להר ראשמור. נסענו לעיירה Spearfish ומשם לקניון Spearfish. באזור הזה חיו בתקופות שונות מספר שבטי אינדיאנים. באזור הזה צילם קווין קוסטנר חלק מהסצינות בסרט "רוקד עם זאבים". הדרך ממשיכה דרך 2 עיירות כורי זהב שהפכו לעיירות מערב פרוע טיפוסיות ואנחנו מגיעים לעיירה Keystone. ליד העיירה נמצא הר ראשמור. השעה הייתה שעת אחר הצהריים והשמיים די מאיימים (תמונה מיוחדת של גשם..?), אז החלטנו קודם לבקר בשעות האור באתר, לחזור לעיירה לטייל קצת, לאכול משהו ואז לחזור לטקס הלילי.

מה אפשר להגיד. האמריקאים הפכו את המקום למקדש. הכניסה הגדולה, פרוזדור הדגלים של 50 המדינות. מקדש לפטריוטיות, לערכים שהם קבעו שמציינים הנשיאים שמסתכלים על כולם ממעלה ההר. ערך ה"חירות" שהם כל כך מדברים עליו בלי סוף במקום. אבל מה להגיד, יש בזה משהו מיוחד ומרשים. ב- 8 בערב מתחיל הטקס. האמפי-תיאטרון מלא בהמון אנשים. הרוב אמריקאים ממגוון המדינות. קודם כל עולה ריינג'רית ונותנת לכולם שיעור באזרחות על ערכים. מרשים השקט וההקשבה במקום. בהמשך, שאלון טריוויה קטן על הנשיאים המפוסלים - וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן וטדי רוזוולט. אחר כך מוקרן סרט של דיסקוברי על "החירות - המורשת האמריקאית הנצחית".

בסוף הסרט מאירים את הנשיאים על ההר (כשנחזור, נוריד מהאינטרנט תמונות איכותיות של הנשיאים בלילה). כולם עומדים לשירת ההמנון. שוב ההמנון. כמובן שלא שוכחים את חיילנו הטובים בעורף ובחזית. מזמינים את כל מי שמשרת או שירת בצבא לעלות לבמה הגדולה לטקס הורדת הדגל. עולים להערכתי כ- 50 איש. 6 חיילים עורכים את טקס קיפול הדגל וכולם מוחאים כפיים עד השמיים. האמריקאים משוגעים על הערכים שלהם ועל כל הסמלים שמייצגים אותם - דגל, מדינה, צבא ששומר על החירות. הכל כל כך קיטשי. אבל אולי גם קצת לקנא בהם ?
תם הטקס ושאלוהים יברך את אמריקה....... גם אותנו קצת, אם אפשר.

   

יום 19 - קודי וויומינג ובדרך להר ראשמור

אנחנו עוד לא עוזבים את קודי. את הבוקר התחלנו במרכז המבקרים של באפלו ביל. זה בעצם מרכז של 5 מוזיאונים - מוזיאון על באפלו ביל עצמו, מוזיאון טבע, מוזיאון כלי נשק, מוזיאון על חיי האינדיאנים וגלריית תמונות. המוזיאון מהווה הפתעה די נעימה. זה מוזיאון רציני ומעניין. תערוכת הנשק פשוט לא תאמן. איזו כמות של כלי נשק מהמאה ה- 18 ועד היום. אקדחים, רובים, רובי ציד מכל הסוגים והיצרנים המפורסמים. המייצגים על האינדיאנים והטבע מעניינים ולא מעייפים. גלריות התמונות ברמה גבוהה. יש תערוכת תמונות של צלמי נשיונל גיאוגרפיק. עברנו על התמונות ובחלק לא מבוטל נזכרנו בנקודות שביקרנו, כולל ב- 2008. ראינו לא מעט בטיולים שלנו בארה"ב. ברור לי שיש עוד הרבה מה לראות.
יצאנו מהמרכז ושם נכונה לנו הפתעה נעימה. ביילוסטון די התאכזבנו שלא יכולנו לרכב על סוסים. אז כאן עומדים 2 חבר'ה (עם המשפחות) שהשתתפו ברודיאו אתמול בערב והם מוציאים סיורי רכיבה על סוסים של שעה.
אז שמנו מהר נעליים ויצאנו נדב, קרן ואני ביחד עם אחד הבוקרים לסיור של שעה לכיוון ערוץ הנחל ובחזרה. סיור אישי למשפחה. היה פשוט כיף.
נפרדנו מקודי שהייתה אחד המקומות היותר מהנים בטיול שלנו. אנחנו פונים מזרחה לכיוון דרום דקוטה והר ראשמור. בדרך אנחנו עובדים באזור ביג-הורן. אם השם מוכר, אז באיזור הזה התקיימו לא מעט מלחמות עם שבטי האינדיאנים בסוף המאה ה-19. הקרב הכי מפורסם היה הקרב של גנרל קסטר ב"ליטל ביג הורן". בקרב הזה שבטי האינדיאנים בראשות ציף "סוס משוגע" נערכו כראוי ופשוט חיסלו את כל הכח של קסטר, כולל את קסטר עצמו. אבל הפוך על הפוך, ההפסד הזה הביא את הצבא האמריקאי לשלוח כוחות גדולים לאזור ולהכניע את השבטים. אנחנו לא ממש נגיע לשטח הקרב שהפך לפארק לאומי כי זו תהיה סטייה לא קטנה. כל אזור ביג-הורן הוא יער לאומי National Forest .
המקום הוא חגיגה לכל חובבי ארכיאולוגיה ע"פ כל השלטים לאורך המסלול. אנחנו פשוט נהנים מהנוף. הכביש החוצה את היער הוא אחד מהפרוייקטים של ה"ניו דיל" של רוזוולט. אנחנו לנים הלילה בעיירה באפלו בוויומינג לקראת יציאה מחר לכיוון דרום דקוטה.

יום 18 - קודי וויומינג

אנחנו נפרדים היום ממונטנה ונוסעים לקודי בוויומינג. נסיעה לא קצרה של כ- 500 ק"מ.

העיר גרייט פולס במונטנה נמצאת על המסלול של לואיס וקלארק אשר חקרו את צפון מערב ארה"ב. הם עברו את המישורים הגדולים, הרי הרוקי'ס ועד החוף המערבי. שם הם גילו שלא ממש באו לאסוף אותם והם בילו שנה נוספת בדרך חזרה. את העיר חוצה נהר המיזורי אשר מתחיל במונטנה, לא רחוק מכאן. תזכורת, באזור יילוסטון עובר קו פרשת המים. כל הנחלים ממזרח לו זורמים לאוקינוס האטלנטי. המיזורי זורם מזרחה, מתחבר למיסיסיפי ומגיע עד למפרץ מקסיקו.

אחרי סיור קצר לאורך המיזורי, אנחנו יוצאים דרומה לקודי. אנחנו כאמור נוסעים בחלק המערבי של "המישורים הגדולים" של ארה"ב. כאשר נוסעים בכבישים עם הנופים האינסופיים, אני מבין את המושג "שדות הציד הנצחיים" של האינדיאנים (שוב, חזרה לסיפורי קרל מאי). אצל האינדיאנים, זה הביטוי לגן עדן, אבל גם השדות והמרחבים בדרום מונטנה לא רחוקים מנצחיים. נוסעים מאות קילומטרים עם שדות וערבות ענקיים ובקושי רואים נפש חיה.

אחר הצהריים הגענו לקודי. חלק עיקרי מהטיול אנחנו ישנים ברשת Hampton Inn (רשת מצויינת. אני אוסף לא מעט נקודות ומכיוון שזו תת רשת של הילטון, מחכה לנו לפחות סוף שבוע חינם ברשת הילטון בארץ). אבל בקודי אין להם מלון אז הזמנתי מלון ברשת Best Western. אנחנו במלון Sunset Inn ובטעות נכנסתי למלון צמוד בשם Sunrise Inn. האמת לא ממש נראה Best Western אבל זו הכתובת. נכנסנו פנימה וזה לא ממש מה שהרגלתי את המשפחה. נדב או בכינויו הידוע (כפי שאמא שלי תמיד אמרה) "הגרף פוטוצקי" פשוט בהלם. תתפלאו (או לא...), אבל יש אנשים שלנים במוטלים כאלו ונשארים בחיים ! כאשר מתגלה הטעות, נשמעת אנחת רווחה גדולה מאוד מצד ה"הגרף" ובני לווייתו. אז המלון שלנו, שנמצא ממש צמוד, אכן עומד בסטנדרט של "הגרף".

אחרי התארגנות קצרה, יצאנו לעיר. קודי מתחרה עם ג'קסון על תואר עיר המערב הפרוע. לדעתי אין ממש תחרות. קודי לוקחת בגדול. לא שלג'קסון חסר משהו. רפטינג, פעילות חורף. אבל בקטע של בוקרים, קודי "לוקחת" בגדול. 

קודי היא בעצם עיר של איש אחד - באפלו ביל. שמו האמיתי, ויליאם (ביל) קודי. מכאן השם. מי שלא מכיר את הסיפור של באפלו ביל לא יודע מה זה מערב פרוע. באפלו ביל הוא האיש שבעצם בסוף המאה 19 ותחילת המאה העשרים הביא את סיפורי המערב הפרוע לעולם ובעצם יצר את הבסיס העיקרי לתדמית. הוא נע ברחבי ארה"ב והגיע לאין ספור מקומות עם המופע שכלל עשרות אם לא מאות של מציגים מסיירים, אינדיאנים, מקסיקנים, סוסים, שוורים ועוד ועוד. בשלב מסויים הוא הקים את העיר קודי ופתח בה מלון בשם "אירמה" (על שם הבת שלו) שפועל עד היום. ליד המלון מתקיים כל יום קרב יריות בסגנון המערב הפרוע. אז קודם כל שרים את ההמנון, מצדיעים לחייל בשירות פעיל ואז המופע (הדי משעמם ומיותר....). אחרי המופע טיילנו קצת בעיר ונסענו לאחד האירועים הכי כיפיים שלנו בטיול - רודיאו.

קודם כל תקלה "קטנה". חשבתי בבוקר שהבטרייה של המצלמה תספיק ואיכשהו, צלמנו 5 תמונות ברודיאו והמצלמה פרשה לנוח. אז רוב התמונות הן מהאייפונים או ממצלמת הווידאו והאיכות בהתאם. אבל הרודיאו ממש מלהיב. זו ממש תחרות פעילה ולא מופע. המשתתפים מגיעים מאזורים שונים. מתחילים כמובן בהמנון. בסוף עוד נדע אותו בעל פה. ברודיאו יש רכיבה על סוסים, תפיסת עגלים עם חבל וקשירת הרגליים, זוג רוכבים שתופסים עגלים, דהירה על סוס מסביב לחביות, רכיבה על פרים שדי משתוללים. הכל נמדד בזמן והקהל משולהב וגם אנחנו. יש כמה ליצנים שרצים כל הזמן בזירה. נותנים גם לכמה ילדים לרכב על סוס ותחרות קטנה של דהירה. ילדים בני 6 רוכבים על סוס כמו שאצלנו רוכבים על אופניים. הפנינג ענק. שעתיים מלאות של חגיגה.

יום 17 - גליישר פארק

קודם כל קוראים יקרים, אני לא יודע אם "באד לייט" נחשב בכלל אלכוהול, אבל אני תחת השפעת אלכוהול וייתכן והפוסט הזה יהיה בהתאם. חזרנו מפיצה האט. ממש הליכה מהמלון, אין נהיגה, אז התענגתי על בירה נחמדה. גם את זה צריך.

בילינו היום בעיקר בפארק גליישר. אחד המקומות היותר יפים שראינו. רק שיש בפארק הזה בעיה "קטנה". אין חניה. בכל מקום צריך לחכות לא מעט זמן לחניה. אבל חוץ מעניין החניות, הבעיה האחרת שלי היא איזה תמונות לבחור משלל התמונות שצילמתי היום כדי לצרף לפוסט.
מהכניסה לפארק, בהתחלה הנסיעה רגילה לאורך הנהר הזורם והאגם. עצרנו לטיול קצר במסלול מסודר ליד אחד הנחלים. הכל עד עכשיו נחמד. אבל, קצת אחרי אגם מק'דונלד (וזה המק'דונלד היחיד בטווח של כמה מאות קילומטרים שנסענו היום...) מתחיל היופי האמיתי של הפארק.
מתחילים בנסיעה בחלק המשמעותי של הכביש שחוצה את הפארק ונקרא "הולכים אל השמש" Going To The Sun Road. לא להאמין אבל הדרך הזו שאורכה 80 ק"מ, נסללה בשנות ה- 30 ומתוחזקת נהדר. אנחנו עולים בכביש והנופים של ההרים מסביב והעמק באמצע פשוט מדהים. כל כמה דקות אין ברירה, חייבים לעצור לצלם. עצרנו בנקודה הגבוהה בכביש. יצאנו אני וסיגי להליכה ל"אגם הנסתר" Hidden Lake. סיגי פרשה בדרך ושוב, אני ממשיך לבדי במעלה ההר. אבל הפעם, גם אני נכשלתי. אני כל הטיול עם הסנדלים התנכיות, ולקראת סוף המסלול, אחרי טיפוס לא קטן, מסתבר שהמסלול עובר להליכה בשלג. פשוט הכל מושלג. עברתי קטע מסויים וחשבתי לנסות להמשיך, אבל אי אפשר. פשוט קפאו לי הרגליים (רק היה חסר לי להתקרר כהוגן... אני לא ממש לבד פה). בצער גדול, חזרתי אחורה ואת האגם הנעלם אני אראה בתמונות.
המשכנו לאורך הכביש, עצרנו לעוד צילומים. בפארק יש אגם נוסף ויש בו אי קטן. עצרנו לצילום אחרון של הפארק באחת הנקודות הכי מפורסמות Wild Goose.
יצאנו מהפארק. יש לנו נסיעה לא קצרה לעיר הבאה, גרייט פולס במונטנה. אנחנו נוסעים כמעט כל הדרך בכביש 89 המפורסם. הנופים השתנו לגמרי. מישורים אינסופיים של שדות ומרעה. כל האזור ממזרח לפארק גליישר הוא חלק מה"מישורים הגדולים" של ארה"ב ממונטנה וכולל את מדינות מרכז ארה"ב. עצרנו בסבווי בעיירה קטנטונת שמסתבר שזו עיירת אינדיאנים משבט Blackfeet שהוא אחד השבטים שחי במישורים הגדולים. האמת, לא מראה הכי מלבב. עיירה די מוזנחת והאינדיאנים שאנחנו ראינו, קצת מפחידים.
בהמשך, אנחנו עוברים ליד מרכז קטן לחקר דינוזאורים. במונטנה התגלו שרידי דינוזאורים על ידי ילדה מקומית שהפכה לחוקרת דינוזאורים. בפנים דגם של דינוזאור ענק ועצמות אמיתיות של דינוזאורים. בחוץ, דגם קטן של דינוזאור ששוב מחזיר אותי לספרי ילדותי. הדינוזאור הוא מהסוג שמופיע בספר "תעלומת הביצה הענקית" שכל כך אהבתי כילד. אחד הספרים הכי אהובים והכי זכורים אצלי. אני זוכר שניסיתי לדחוף לאיתי את הספר כשהיה קטן יותר.
הגענו לפנות ערב לגרייט פולס שיושבת על נהר המיזורי שמתחיל במונטנה (לא רחוק מגרייט פולס), מתחבר למיסיסיפי ומסתיים בלואיזיאנה במפרץ מקסיקו. פשוט "חוצה אמריקה".
אז אחרי כל הגאוגרפיה המיוחדת שחווינו היום, אז אי אפשר בלי לקפוץ לבריכה לשעה. אחר כך פיצה ולישון. לפני השינה, אני ונדב יצאנו מהמלון (11 בלילה) לבדוק אם יש אולי אפילו שובל קטן של הזוהר הצפוני. לפי ההתראות, לצערנו, אין סופה מגנטית מתאימה. את צילום הזוהר הצפוני אנחנו מעבירים לאחריות איתי. בהצלחה.






   

יום 16 - בדרך לגליישר - קליספל, מונטנה

היום השני בדרך לגליישר. הדרך אנחנו נוסעים לכיוון העיר קליספל אשר נמצאת די בקרבת הפארק.
עיקר הדרך, כביש 93, עובר באזור שמוגדר כשמורת אינדיאנים "ראש שטוח" Flathead. השמורה מהווה ריכוז של מספר שבטים. אפילו השלטים בשמורה כוללים כיתוב בשפת האינדיאנים. המילה שמורה די מטעה. זה אזור די רגיל. יש בו ריכוזים די גדולים של אינדיאנים אבל בפועל, גרים באזור בעיירות רבות יותר "לבנים" מ"אדומים". לאינדיאנים יש בעיקר זכויות על הקרקע, זכויות מים וזכויות נוספות (כמו זכות להפעלת קזינו, מה שאסור לאזרחים אחרים במונטנה). בתחילת המסלול, מסיבה לא ברורה לנו, מספר מקומות היו סגורים. עצרנו בתחנת מסחר הוותיקה ביותר במונטנה. תחנת מסחר הכוונה לריכוז של מספר חנויות במתחם אחד. מעיין אאוטלט של המאה הקודמת. אבל היה סגור... רק עמודי הטוטם בחוץ מציינים את האופי האינדיאני של המקום. בדרך יש מספר מרכזי תרבות ומוזיאונים של שבטים שונים.
מהכביש הראשי ירדתי לתצפית קצרה על סכר מקומי. המראה בסוף יפה אבל הדרך אליו די צדדית ושוב סיגי "קצת" בלחץ. כבר כל כך הרבה שנים. בסוף זה יעבור לה....
הגענו לאזור אגם Flathead. נכנסו לעיירה פולסון וכאן נכנסתי לסטטיסטיקה. בעיר מותר לנסוע 25 מייל לשעה ובכניסה לעיר אני על 38 מייל לשעה. אחרי כמה מטרים, פתאום ניידת מאחורי, אורות אדומים וכחולים מהבהבים, אורות גבוהים קדמיים מהמבהבים. כשעצרו את או.גיי סימפסון על רצח היו פחות אורות מהבהבים. מגיע שוטר, מוציא אותי בכוח מהאוטו, מקפל את היד לאחור ומודיע לי שאני עצור.
סתם !! סתם !! עובד עליכם הקוראים..... כל הסיפור עם האורות אמיתי. אבל ניגשת אלינו שוטרת חביבה, מבקשת רישיונות, מסתכלת על הרשיון, ושואלת מאיפה זה. בינתיים עובר אוטובוס תיירים מקומי פתוח (מעין אוטובוס אמפיבי) והכרוז מודיע בקולי קולות לכל היושבים שזו השוטרת הכי טובה בפולסון. השוטרת הולכת לניידת שלה וחוזרת עם פתק. זה לא קנס אלא דוח אזהרה. יצאתי בזול. שלא ישתמע שאני רץ כאן בכבישים. אני די מקפיד על מהירות (וזה די קל עם בקרת השיוט). הבעיה היא שבכבישים הבינעירוניים השינווים במגבלות המהירות בסמוך לעיירות הקטנות די תכוף. מן הסתם לא ממש שמתי לב לשלט ההאטה בכניסה לעיר. בחלק לא מבוטל מהערים מותר לנסוע 35 מייל לשעה. אבל אין תירוצים. צריך לשים לב. טוב, גם זו חוויה.
ממשיכים לקליספל. בדרך השמים מתכסים עננים ואחרי כמה דקות, מתחיל שיטפון אדיר (ואני לא סתם מגזים). שבר ענן. פשוט לא יאומן איך תוך דקות יורדת כזו כמות של גשמים. ביחד עם הגשם, מתחיל לרדת גם ברד כבד שדופק חזק על הרכב. לא ברור לי איך כי בחוץ לא קר, אפילו די חמים. לא מעט רכבים עוצרים בצד הדרך מהברד הכבד. כל הכביש לבן. מדהים. אחרי כמה דקות, הגשם והברד מפסיקים ואחר כך השמיים מתבהרים וחזרנו לקיץ הרגיל.
הגענו לקליספל. החלטתי קצת לגוון ומצאתי אולם באולינג בעיירה סמוכה. נסענו והיה ממש כיף. רק לידיעה, משחק באולינג עולה כאן 3.5 דולר. כ- 10 ש"ח. שיחקנו נדב, קרן ואני, 3 משחקים ועלה לי 37.5 דולר, עם נעליים. נדב אפילו ניצח במשחק אחד והשמחה גדולה.
אנחנו נמצאים בנקודה הכי צפונית שלנו בטיול, מבחינת לינה. מחר נגיע יותר צפונה בפארק גליישר אבל לקראת סוף היום מתחילים לחזור דרומה. אני נרשמתי לטוויטר של מינהל האוקיאנוסים והאטמוספירה האמריקאי (NOAA). המינהל מוציא התרעות בזמן אמת על סופות מגנטיות שיוצרות את הזוהר הצפוני. לצערנו, היום, אין צפי לסופה מגנטית מתאימה. ההתראה היא שמחר צפוייה סופה מגנטית ויש אפשרות להופעת הזוהר הצפוני. אנחנו מחר בעיירה טיפה דרומית מהיום (Great Falls) אבל עדיין, ברמות סופה בינונית, אולי יתמזל מזלנו. לפי הפרסום, הסופה מתחילה מחר ב- 6 אחר הצהריים ותימשך 48 שעות. נקווה שייצא לנו לראות. המחזה צריך להיות מדהים. כבר הפכתי מומחה לזוהר הצפוני. אבל, צריך גם "קצת" מזל.
קבלנו מייל מאיתי. הוא אצל בבה, רואה תמונות מהטיול ומתפנק בטוסט הידוע של בבה. כמה טוב שמפנקים את הג'ינג'י שלנו כי אנחנו מתגעגעים אליו בטירוף, למרות שמדברים כמעט כל יום.