יום 13 פארק ציון

נפרדנו מלאס וגאס.

ללאס וגאס צריך להגיע לחופשה. לנופש. בפעם הבאה.

יצאנו ל"סיבוב" פארקים לאומיים.

התחלנו בציון פארק. הגענו לעיירה - Springdale, המשכנו לחניון המרכזי ועלינו על האוטובוס שלקח אותנו לפנים השמורה. בקיץ, הכביש הפנימי של השמורה סגור לכלי רכב. נסענו עד לתחנה האחרונה שנקראת "מקדש סינאוואווה" ועשינו את המסלול לאורך הנחל. כמה חבל שקרן לא יכולה לעשות את המסלולים האלו איתנו.

אז חזרנו ועלינו על האוטובוס ועצרנו בכמה תחנות תצפית בדרך חזרה. הדבר הכי בולט בפארק זה ההרים הצבעוניים מסביב - חום, אדום, לבן. ממש יפה, אני ממש אוהב מקומות כאלו.

אכלנו צהריים במתחם ממש יפה בפארק, עם חנויות, מדשאה ענקית ומטופחת. רק לקנא בסדר האמריקאי.

יצאנו מהפארק דרך המנהרה המפורסמת לכיוון Mount Carmel.

בדרך, ראינו עדר של באפלו בצד ועצרנו לרגע. לא זוכר איפה אבל באחד המקומות שמעתי שהבאפלו כמעט נכחדו לגמרי בזמן המלחמות עם האינדיאנים. האינדיאנים היו כל כך תלויים בבאפלו שה"לבנים" חשבו שאם יחסלו את עדרי הבאפלו זה אולי יביא לכניעה של האינדיאנים.

הגענו לצומת כרמל. המלון היה ממש נחמד, הנוף מסביב מדהים, בריכה כייפית, אכלנו ארוחת ערב במסעדה הצמודה. בדיעבד, הייתי צריך להזמין כאן 2 לילות ולחזור למקום אחרי הביקור בברייס. המלון מעוצב בסגנון כפרי עם רהיטי עץ כבדים שבקושי אפשר להזיז.

השלמות

כבר כמעט חודש מאז שחזרנו מהטיול.
חיבור האינטרנט במרבית המקומות היה אלחוטי וברמה נמוכה מאוד ובגדול, בניגוד גמור לטיול הקודם, לא היינו ממש מחוברים. על העלאת תמונות לא היה בכלל על מה לדבר, בייחוד בתמונות "הכבדות" של היום.
כל זה די הוציא לי את האויר ממפרשי הכתיבה. אבל כל הזמן אמרתי שאני חייב ל(נסות) ולהשלים.
בכתיבה בדיעבד מפסידים את ה"טריות", אבל כבר אמרו לפני שטוב מאוחר מאשר לעולם לא.

ימים 10-12 לאס וגאס

אני (בגדול) ב-5 הימים האחרונים בלי חיבור אינטרנט סביר. בוגאס החיבור לאינטרנט בתשלום נוסף (ויקר כמו כל דבר) אז ויתרנו על התענוג, וביומיים הבאים, המלונות היו עם חיבור אלחוטי שבחדרים הסיגנל כל כך חלש שאי אפשר לעדכן כלום.
---------------------------------
עזבנו את לוס אנג'לס ויצאנו לנסיעה ארוכה לוגאס. כדי לגוון את הדרך תכננתי 2 עצירות. הראשונה ב"עיר רפאים" בשם Calico Ghost Town. זו עיירת כורים שננטשה די מזמן. לפני כמה שנים העיר כולה נרכשה על ידי יזם מקומי והיום זה יותר אתר תיירות מעיר רפאים, אבל הכל עם המבנים המקוריים של העיר וכנראה גם הטמפרטורות המקוריות.....אז ראינו 2 קאובוי'ס מתווכחים כמה זה 24 חלקי 7 (זה כמובן 13. ומי שרוצה לדעת איך, אני אנסה לשחזר) וגם קינחנו בגלידה שמן הסתם הכורים במכרה לא זכו לאכול בזמנו.
לפני וגאס עצרנו ב-Primm ב-outlet גדול.
הגענו לוגאס ונכנסו למלון שלנו - Circus Circus. המלון צועק המוניות מרגע הכניסה. אזור הקבלה נראה כמו תחנת רכבת תחתית בלב מנהטן בשעת ארוחת הצהריים. אני הזמנתי חדר באגף החדש וזה היתרון העיקרי. פרט לזה, המלון מתפוצץ באנשים, ילדים מתרוצצים ובלגאן אדיר. בדיעבד, מלון על הסטריפ זה נחמד אבל ממש מיותר! ואם כבר מלון על הסטריפ, אז הכל חוץ מה"קרקס". ביקרנו במלונות האחרים, הם אומנם יותר יקרים אבל הרבה יותר קלאסיים.
מסקנות לגבי וגאס - המלונות באמת מטורפים - מטיילים בונציה ולא מבחינים בין שמיים לתקרה, תעלות וגונדולות. ב"פאריס" יש את מגדל אייפל וכל המלון הוא כאילו אזור צרפתי, הבלאג'יו מרשים והמזרקות באמת אחת החוויות החיוביות בוגאס. ויש עוד המון שאני לא אפתחיל לפרט. אין לזה סוף.
אבל האמת, מבחינתי, וגאס מעייפת מאוד, המלונות ענקיים והרגליים מתפוצצות, למצוא את היציאה מכל מלון זו משימה די מורכבת. והקיטש נשפך כמו מים. בהתחלה רוצים לראות הכל אבל די מהר מבינים שהכל, אבל הכל אותו דבר. ונציה, פאריס, ניו יורק, MGM, לוקסור. אני את הרעיון הבנתי.
אז כמו שקוראי היקרים הסיקו, אני מניח, מבחינתי, וגאס הייתה אכזבה רבתי (חוץ מהמזרקות בבלאג'יו). סיגי וקרן הלכו למופע במלון Wynn וזה היה באמת WOW אמיתי (גם המחיר של הכרטיסים היה WOW...).
---------------------------------
ביום השלישי בוגאס נסענו לביקור בסכר הובר. מפלצת בטון ענקית ומרשימה. אני ואיתי ירדנו לסיור בתחנת הכח. לא להאמין שתוך 4 שנים הרימו את הפרוייקט הזה. זה לא רק יציקת הבטון הענקית אלא גם התעלות שהסיטו את ערוץ הנהר והחפירות בצלע ההר. מדהים מה שעשו ב-1935.
---------------------
אה, יש יתרון גדול לוגאס, הפארקים הלאומיים שנמצאים מסביב לה. את זה, בימים הבאים.

היום התשיעי - Six Flags מג'יק מאונטיין

פארק שעשועים. אמריקה. הכל הכי גדול, הכי מסחרר. האמת זה באמת הפארק הכי מטורף באמריקה וחלק לא מבוטל מהמתקנים כאן נכנסו לספר השיאים של גינס בתחום שלהם.
פעם עוד היינו מתלהבים מ"לופים" ו"ברגים". מה שקורה כאן אני באמת, וזו לא מליצה, מתקשה לתאר. מתקנים מטורפים לגמרי, עם סיבובים לכל הכיוונים שאתה לא מבין מאיפה זה בא לך. האמת, יש כאן מתקן X2 שפעם ראשונה שעליתי על מתקן בפארק שעשועים והרגשתי לחץ, ואני חולה על השטויות האלו.
הבעיה היחידה, כשמשהו גדול אז גם ההליכה גדולה.....בערב חזרתי למלון פשוט על ארבע. נדב כמובן עמד בציפיות ולא עלה כמעט על שום מתקן. חשבנו לפני הטיול שסיגי ונדב יוותרו על הפארק אבל חשבנו איך הוא יקבל את זה וכו' אז לקחנו אותו לפארק.
אז אחרי יום כזה, חובה להירגע במים הקרירים ובג'קוזי.
-------------
מחר, נוסעים לוגאס.

היום השמיני - סנטה ברברה, לוס אנג'לס

לפני שיצאנו מ-Solvang עשינו סיבוב קצר בעיירה עם הרכב. העיירה מפורסמת במאפיות שלה אז נכנסו למאפייה קטנה. נדב מייד נדלק על כדורי השוקולד ואחר כך (כמה מפתיע) גם איתי ביקש. קנינו גם עוגיות דניות לדרך ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס.
נסענו לסנטה ברברה (נסיעה די קצרה) ועצרנו לסיור קצר ברחוב הראשי ואחר כך לחוף והטיילת המפורסמים. נחמד, מאוד מתוייר, מזח עץ מלא חנויות נכנס לתוך הים.
לא יודע איך בכל טיול אני שוכח לקחת עכבר. אז שבוע אנחנו משתמשים במשטח המעצבן במחשב ו"שיוט" עם האצבע. אז מצאתי בסנטה ברברה חנות של AT&T וקניתי עכבר. אמריקה, ורסנו.
יצאנו ללוס אנג'לס. מרגישים שמתקרבים לעיר הגדולה. הכבישים מתרחבים, עומס תנועה די משמעותי.
התחלנו את הביקור שלנו בשדרת Sunset. בפינת Rodeo נמצא מלון Beverly Hills. אז כל מי שקנה את התקליט של הנשרים - מלון קליפורניה - המלון הזה מפאר את עטיפת התקליט. נכנסנו לרחוב Rodeo Dr. בכלל, כל הדרך עד כאן רואים איך חיים ברמת חיים גבוהה בלוס אנג'לס. המשך Rodeo Dr הוא רחוב הקניות המפורסם והיוקרתי ביותר בארה"ב. מלא תיירים שרק מסתובבים ומסתכלים. אבל לפני כל חנות יש חניה לכל מי שבאמת בא לקנות, ורואים איזה כמה רכבים מסוג "סוסיתא" ו"רום כרמל" עומדות בחניות האלו. אני גם מניח שהחנויות לא עומדות שם רק בשביל שהתיירים יסתכלו. מי שמעוניין לדעת מה המחירים, לא ימצא אותם בחלונות הראווה. צריך להיכנס. אם אני הייתי נכנס, כנראה הייתי מקבל את אותו היחס שג'וליה רוברטס קיבלה בסרט אישה יפה......

המשכנו לשדרות הוליווד. קודם כל הוכרזה תחרות באוטו - מי רואה ראשון את השלט המפורסם. נדב ממש בהתרגשות לראות אותו. אז קודם כל, בקושי רואים אותו והוא ממש רחוק (בסופו של דבר נדב בעצם די פספס את השלט). הזוכה הוא - איתי, שכמובן ויתר על הגלידה. שדרות הוליווד כמו שמצפים מהם - המוני אנשים, הכוכבים על הרצפה וכל אחד בוחר את הכוכב שלו להצטלם איתו. נכנסו למוזיאון השעווה, עצרנו בתיאטרון קודאק שבו מתקיים טקס האוסקר המפורסם, התיאטרון הסיני ליד עם טביעות היד והרגל של המפורסמים באמת. נדב התקשקש עם בוב ספוג ויש הרבה דמויות מחופשות (לדמויות מצויירות וגם לדמויות אמיתיות מסרטים) שמבקשים כסף בשביל להצטלם איתם. אמריקה, ורסנו.
חזרנו לרכב ונסענו למלון. כמובן שלא ויתרנו על התרעננות בבריכה ובג'קוזי הצמוד.

היום השביעי - כביש מס' 1

היום נסענו בכביש מס' 1 שנחשב אחד מהכבישים היפים בארה"ב. והוא באמת יפה. המפרצים, הצוקים, החופים, הערפל, פילי הים, טירת הרסט. וזה רק במשפט קצר אחד.

התחלנו את היום בשמורת Point Lobos. האמריקאים אוהבים לתת תיאורים מפוצצים לכל דבר ומצטטים סופר אחד שביקר במקום וקרא לו "המפגש היפה ביותר של אדמה וים על פני כדור הארץ". אבל המקום באמת יפה, המפרצים, החופים עם החול הלבן, כלבי הים, ציפורים, העצים המיוחדים שממש גדלים על הצוקים. האתר היה מאוד פופולארי אצל במאים וצילמו כאן לא מעט סצינות לסרטים שהמפורסם בהם הוא "הבוגר" עם דסטין הופמן (בדיוק דיברנו עליו לפני הנסיעה....).

המשכנו בנסיעה לאורך הכביש ועוצרים מידי פעם לתצפית על החוף, מפרצים, גשרים. 2 המגדלורים היה סגורים לביקור.

החבר'ה למדו שיעור ראשון בכלכלת שוק. היה חשש (לא שלי...) שלא יספיק לנו הדלק ובאמת, לאורך הכביש כמעט לא היו תחנות דלק. בשלב מסויים עמד פונדק עם תחנת תדלוק. כנראה שהוא יודע שהוא די בודד בסביבה. אז עושים חשבון מהיר של ביקוש והיצע ומחיר הדלק בתחנה היה 6.2 דולר לגלון לעומת בערך 4.5 בתחנות ה"רגילות".

התחנה הבאה, מושבת פילי ים Piedras Blancas. זו אחת משתי מושבות יחידות בארה"ב. פילי הים פשוט שרועים להם על החוף, במרחק ממש קצר מהכביש. חלק פשוט שוכבים, חלק משחקים על החוף וחלק במים. ממש מראה מיוחד, והאמת, קצת מסריח....אבל לא רואים חיות כאלו בטבע כל יום.

מ-Piedras Blancas נסיעה קצרה לטירת הרסט. בבה ופידר כבר היו פה בעבר אז הם אמרו שהם לא עולים. נדב לא רצה לעלות ולצערנו, קרן ממש לא יכלה לעלות את כל המדרגות ואת ההליכה בטירה. אז עלינו אני, סיגי ואיתי.

הרסט בנה טירה פשוט לא תיאמן. הבריכה החיצונית, הבריכה הפנימית לשחיית הלילה עם הכוכבים הנוצצים המים, אולמות האירוח, החדרים, כל מה שהוא הביא מאירופה. והשימוש העיקרי של הטירה היה לאירוח של העשירים והמפורסמים של שנות ה-20 וה-30. טוב להיות עשיר. או כמו שאמר פעם מישהו -

I've been rich and I’ve been poor - rich is better

אנחנו מסיימים את היום בעיירה Solvang. זה כמו להיכנס לעולם דמיוני של דיסני. בלב קליפורניה וכל הרקע הספרדי והמקסיקני, הוקמה קהילה של מהגרים מדנמרק. כאילו בתוך גלויה. כפר סקנדינאבי טיפוסי עם טחנות רוח, כנסיה, רחובות קטנים, המון מאפיות ותאורה לילית כאילו זה ראש השנה. קיטשי בטירוף, אבל לקנא.

היום השישי - יוסמיטי - מונטריי

חזרנו מהמלון לכיוון יוסמיטי והתחלנו את היום בסיור בחורשת עצי הסקויה. נוסעים ברכב נגרר לאורך החורשה. מדובר בסיבוב של למעלה משעה בין העצים הענקיים האלו. 2 עצים בולטים במיוחד - ה"גריזלי" הענקי במיוחד עם בסיס של 11 מטר (קוטר) ו-64 מ' גובה. יש כמה עצים בחורשה שאפילו גבוהים ממנו אבל הוא הכי רחב. לעץ השני קוראים "קליפורניה" והמיוחד בו הוא שלפני די הרבה שנים חצבו בו מנהרה, לצרכי תיירות. היום זה היה כמובן לא politically correct....
העצים האלו מיוחדים לא רק בגודל. אלו עצים שצורכים כמות אדירה של מים מידי יום ויש להם הרכב מיוחד השונה מעצים אחרים שכוללים חומר שמרכיב את הטרפנטין (בגלל זה הם כל כך דליקים...). החוסר במרכיב הזה וכמות המים הגבוהה שבהם הופכת אותם לכמעט חסיני שריפות. לחלק מהעצים יש "צלקות" אש ממכות ברקים ושריפות יער אבל הם ממשיכים לעמוד. העצים חיים מעל 2,000 שנה וכשהם מתים ונופלים, הם לא נרקבים ופשוט שוכבים להם (או שתהליך הקומפוסטיזציה כל כך ארוך שלא מכירים אותו). אז צילמנו המון עצים, האצטרובלים הגדולים הם של עצים אחרים, וחזרנו לרכב ויצאנו לכיוון מונטריי.
הנסיעה די ארוכה. חשבתי שנספיק לבקר באקווריום של מונטריי אבל הגענו קצת מאוחר. אבל אי אפשר להספיק הכל. טיילנו קצת במונטריי שיש בה 2 מרכזי תיירות עיקריים - מזח הדייגים ואזור ה-Cannery Row שהיה בעבר מרכז של תעשיית הסרדינים. היום הוא מלא בחנויות קטנות, מסעדות וגלריות. בלב קאנרי רוו ניצב פסלו של הסופר ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל לספרות, שחי במקום, ועליו גם כתב ברומן שלו "Cannery Row". מן הסתם, העיירה שונה מתקופת השפל שמתוארת בספרים של סטיינבק ומאוד מתויירת וממוסחרת אבל למטייל הממוצע זה נחמד ונעים.

-------------------------------------

1. חיבור האינטרנט במלון במונטריי היה גרוע (גם המלון עצמו לא היה מי יודע מה...) לכן אני כותב יום אחרי מהמלון בסולוונג.

2. לעניין התמונות, כבר בטיול הקודם הסוגייה של העלאת תמונות לבלוג הייתה כאב ראש לא קטן והעלאת תמונות "כבדות" אורכת זמן רב וכמעט תמיד נתקעת באמצע. אז אני נאלץ להקטין את גודל הקובץ כדי להעלות לאתר.

היום החמישי - יוסמיטי

על היום הזה חשבתי המון לפני הטיול. יוסמיטי תואר כפנינת טבע והאמת יפה בצורה שלא תתואר. יצאנו מסן פרנסיסקו לנסיעה של כ-3.5 שעות עד הפארק.
הגענו לפארק ועצרנו להליכה קצרה למפלי "ההינומה" Bridallveil Fall. המשכנו לאורך העמק המרכזי בפארק, ממול "אל קפיטן" הגדול. בכל רגע יש חשק לעצור ולצלם את התמונות של הצוקים מסביב, המפלים, הנחל בעמק. המשכנו למרכז המבקרים. ראינו את הסרט המפורסם "Spirit of Yosemite" ואכלנו משהו קל. ממרכז המבקרים המשכנו לאורך הכביש הצפוני ועצרנו לתצפית מרהיבה לפני המנהרה שנקראת - Tunnel View. איזה יופי.

הנסיעה לנקודה הבאה - נקודת הקרחון - Glacier Point - זו נקודת התצפית הטובה ביותר על עמק יוס
מיטי כולו, מגובה של כ- 1000 מטרים. הנסיעה נראתה לכולם קצת ארוכה מידי אבל, לדעתי, היה שווה. התצפית על כל העמק מהצוק פשוט לא תיאמן.
המשכנו לחורשת מריפוסה עם עצי הסקויה הענקיים. הסיור בשמורה כבר הסתיים אך (כמו שאפילו תכננתי מראש) ניסע מחר בבוקר להשלמת הסיוק בפארק. איזה יום יפה אבל ממש עמוס.

מי שיכול להרשות לעצמו, מומלץ בחום להשקיע באזור יומיים. המלון ב-Oakhurst כמו בקתות ביער. ממש יפה. וכל העיירה הזו כנראה מבוססת על תיירות באזור. הכביש הראשי כולול בתי מלון, מסעדות, מזון מהיר. הכל.

לא ויתרתי על הבריכה והג'זוקי שהיו ממש רענון במקום אחרי היום העמוס.

היום הרביעי - סן פרנסיסקו

היי ידידי,
היה לנו היום יום די עמוס.

התחלנו ב-Civic center שהוא המרכז השלטוני והתרבותי של סן פרנסיסקו. קודם כל, ביום ראשון החניה בעיר חינם (חוץ ממזח הדייגים) (ואת זה לא מצאתי במקורות...) כך שנחסכו לנו כמה דולרים. במרכז נמצאים בניין העירייה, בניין ממשל, אודיטוריום, בניין אופרה, בניין לחיילים משוחררים ומוזיאון לתרבות אסיה. במוזיאון הוצגה תערוכה גדולה של שושלת מינג אז בבה, פידר סיגי ואיתי נכנסו לשאוף קצת אויר איכותי. אני, קרן ונדב נשארנו בחוץ למנוחה.

חזרנו לרכב ונסענו לכיוון Union square שזה אזור הקניות היוקרתי של סן פרנסיסקו. האזור מתחיל להתמלא אז כבר שמנו את הרכב ב-Parking (ונחזור אליו עוד מעט..). יצאנו לרחוב וראינו את הקרונועית אז מכיוון שקרן וסיגי לא זכו לנסיעה, עלינו על הקרונועית. ממש נחמד הסיפור הזה, בייחוד הנסיעה בעליות של העיר. אז עם הקו הזה כבר נסענו לצ'יינה טאון שהוא הרובע הסיני הגדול בארה"ב. טיילנו ברחוב המרכזי של הרובע עד לשער הכניסה.

קוריוז קטן, ממש בכניסה לצ'יינה טאון יש דוכן פלאפל, גלאט כשר ! כמעט 7 דולר למנה פלאפל. לא נכנסנו, אנחנו נעדיף לחכות עד שנחזור הביתה.

משער הכניסה לצ'יינה טאון הליכה קצרה ל- Union square. כיכר גדולה עם אומנים, ציירים, חנויות יוקרה מסביב, מסעדות, אוירה נעימה. נחמד. נכנסו ל-Macy's לטעום מהטעם של הכלבו המפורסם. זה בטח לא המשביר לצרכן. גם במחירים.

אחרי שאכלנו אוכל סיני, חזרנו לרכב, ו.....הרכב לא מניע. המצבר נגמר. ממש מעצבן! למזלנו, היינו בחניון ממש מסודר ותוך כמה דקות הגיע בחור עם רכב תחזוקה והניע לנו את האוטו. לקח ל-GPS להתאושש איזה כמה דקות ואם זה לא היה כל כך מעצבן זה היה מצחיק איך שהחיצים השתוללו במסך. אני עכשיו מחייך אבל באותו רגע יכולתי לשבור משהו. בנוסף, מרגישים די חסרי אונים בלי המכשיר הזה. לא שלא היינו מסתדרים, אבל זה כל כך מקל ונוח.
אז אחרי שה-GPS התאפס, נסענו לאזור הפיננסי של העיר וראינו (מהרכב, כמו בטיול מאורגן) את בניין הפירמידה, שהוא בניין מיוחד וגם הגבוה בסן פרנסיסקו. אגב, חצי מהדרך נסעתי לפי אינטואיציה והיינו ממש בכיוון. רק בסוף ה-GPS חזר לעצמו. המשכנו למרכז אמברקדרו שנמצא כמעט על הים. היה שם שוק אומנים קטן ונחמד. קרן קנתה רצועת בד עם השם שלה רקום עליה. גם נדב רצה והאישה במקום (מקסיקנית?) תוך 5 דקות רקמה, ידנית, לנדב את השם. לראות אותה עושה את העבודה הזו, ואחר כך לוקחת קרח להרגיע את היד.

חזרנו לרכב, השעה בערך 4 אחר הצהריים. חשבנו לנסוע לגשר שער הזהב שוב ו......הרכב לא מניע.

מכאן הכל הלך יעיל בצורה ממש מפתיעה (ואולי לא..). קודם כל במסעדת Subway שאלתי אם יש טלפון. הבחור שאל מה קרה ומיד שלף נייד כדי שאתקשר (אפילו שזה 1-800, בכל זאת יצא ממש נחמד). טלפון להרץ, כ-20 דקות על הקו כדי לתאם תיקון והחלפת הרכב בשדה התעופה. ממש מהר הגיע רכב תיקונים של AAA, התניע לנו את הרכב, נסענו למלון ואני המשכתי לשדה התעופה ותוך 20 בערך כבר הייתי חזרה במלון עם רכב חדש. זה היתרון של חברת השכרה גדולה.

אז כבר ויתרנו על המשך להערב, נכנסנו למלון בעיקר להתארגנות למחר. לילה טוב.

-----------------------------------------------------

אני חייב להודות שבניגוד לטיול הקודם, אני מרגיש שכאילו קשה לי למצוא את החשק לכתוב. עכשיו כבר ערב, כולם ישנים ואני די עייף, אבל אני בטוח שכשנחזור אני אגיד כמה טוב שלא התעצלתי. בכל מקרה אני חייב גם לגבות את התמונות.

ואם יש משהו שיותר מעייף זה בלוגר.....

היום השלישי - סן פרנסיסקו

אחד הכינויים של סן פרנסיסקו הוא Fog City (עיר הערפל). הבוקר נסענו לנקודת התצפית הגבוהה בעיר שנקראת Twin peaks. אלו שתי גבעות צמודות בגובה של כ- 922 מ'. הגענו למעלה והערפל היה סמיך שלא ראו כלום. אולי ננסה ביום אחר אם יהיה זמן.
המשכנו לכיכר Alamo. בכיכר נמצאים שורת בתים שנקראים Painted Ladies. זו אולי הנקודה הכי מצולמת בסן פרנסיסקו. אלו בתים ויקטוריאניים שנבנו בסוף המאה ה-19. הבתים באמת יפים אבל הבנייה החדשה מסביב קצת מקלקלת. אני גם לא מקנא במי שגר שם. כל היום תיירים ואוטוסובים עוצרים כדי לצלם את הבית שלך.....אבל זו לא הבעיה שלנו. הבתים מוכרים לנו מהסדרה צער גידול בנות.
משם, ממש קרוב, נסענו לפארק Golden Gate (הסנטרל פארק של סן פרנסיסקו).
בדיעבד, החנייה כאן ביום שבת חופשית ויכולנו להחנות כמעט בכל מקום. בכל מקום לפני הנסיעה דיברו על מצוקת חנייה בעיר (שבפועל לנסיוני ממש לא קיימת) אז שמנו את הרכב בחניון של המוזיאון.

יצאנו לגן התה היפני המפורסם.
בתכנון שלי היה לצאת לכיוון בית הסירות ולהביא אופניים ל-7 (יש דבר כזה) אז יצאנו אני, איתי ונדב למסע. הגענו לבית הסירות, שכרנו אופניים ורצינו לנסוע לגנים הבוטניים להביא את כולם. תוך כמה דקות הבנו שהכלי הזה אולי נחמד אבל לא בשבילנו וידרוש עבודת רגליים מכולם וזה לא המצב אצלנו......בנוסף הרי סן פרנסיסקו זו עיר של גבעות והיו כמה עליות שאני ואיתי פשוט דחפנו את הכלי רגלית. הסתובבנו סביב ל"אגם" הקטן, החזרנו את האופניים (עם הלשון בחוץ) והבחור היה הוגן מספיק להחזיר את הכסף. אני עוד חזרתי להביא את החבר'ה מהגן הבוטני עם הרכב. ככה "תקעתי" אותם כשעה במקום בהמתנה אבל הכוונה היתה טובה.
בכל מקרה, הגענו לבית הסירות, שכרנו סירת משוטים ולשם שינוי אפילו קרן מחייכת וממש נהנית.

חזרנו למלון למנוחת אחר הצהריים (אני אחרי ה"פעילות" שלי היום הייתי ממש זקוק לזה) ובערב נסענו למזח הדייגים.

היום השני

ג'ט לג - קמתי הלילה ב-2 בלילה. גם נדב התיישב פתאום במיטה אבל הוא פשוט ישן בישיבה. אז השכבתי אותו בחזרה, והצלחתי, למזלי לחזור לישון עד 1/2 6 בבוקר. איתי נכנס מייד לשעון מקומי וישן רצוף עד 8 בבוקר.

יצאנו בבוקר לשייט לאלקטרז. הגענו די מהר למזח ועד לשייט, קפצתי לרציף 39 וקניתי כובעי צמר. אז כנראה זה מה שעזר לנו כי היה בוקר ממש נעים וחמים. לשייט יצאנו בלי מצלמת הוידאו ששכחתי באוטו (גאון אה..) אז יש רק תמונות, בלי וידאו. השייט נחמד, גם הסיור בכלא.
פידר טוענת שהכלא הזה הוא בית הבראה ליד הכלא שראינו בוילנה. מן הסתם צודקת.
בית הבראה או לא, לא הייתי מבלה לילה באחד התאים שם. לכל אסיר עם מיטה, אסלה ומדף על הקיר. זהו. צפוף בצורה שלדעתי יכולה לשגע בן אדם. היתרון היחיד - הנוף. איזה נוף היה להם בכלא !
שטנו בחזרה, טיילנו קצת ברציף 39, עצרנו לאכול והמשכנו לאורך הרחוב.
ברחוב Hyde אני, איתי ונדב עלינו על הקרונית המפורסמת של סן פרנסיסקו. נדב ואני עמדנו בתחילת הקרון עם כיוון הנסיעה והיה ממש כיף. עליות וירידות בזוויות גבוהות. חזיתות הבתים הויקטוריאניים המפורסמים של סן פרנסיסקו. הצוות שמפעיל את הקרונית עובד ממש קשה, בייחוד הבחור מאחור שעובד ממש קשה עם ידית הבלם (עמדנו לידו בדרך חזרה). נסענו עד למוזיאון הקרונית ששם נמצאים המנועים שמפעילים את הקרוניות.
בדרך חזרה, הלכתי להביא את הרכב מהחנייה ונסענו לרחוב לומברד התלול עם הפיתולים. מלא אנשים עומדים ב-2 קצות הרחוב ומצלמים את קטע הרחוב המתפתל. המקום מיוחד ונדב די התלהב, בייחוד מהירידה החדה. אני צילמתי תמונות בזמן הנסיעה, אבל לא להיבהל, נוסעים שם במהירות כמעט אפס, בגלל התלילות והעומס.
המשכנו למגדל Coit שנמצא בעצם בקצה השני של לומברד. עלינו במעלית אבל סן פרנסיסקו, כמעט כרגיל, די מכוסה בעננים והראות רחוקה מלהיות מושלמת. המגדל נבנה מתרומות של אישה שניצלה בשריפה הגדולה של סן פרנסיסקו ותרמה 100 אלף דולר לבניית מבנה מיוחד.
בזה סיימנו יום די מעייף. חוזרים למלון, הגברים (בלי בבה) קופצים לבריכה, הזמנו משלוח למלון וכרגע, כולם כבר חורפים ואני תיכף מסיים את הפוסט וטס לישון.
-------------------------------------
קרן ממש סובלת בטיול וזה מטריד אותנו מאוד וגם חבל שהיא וסיגי מפסידות חלק מהטיול.

היום הראשון

אז היום הגדול הגיע.
הטיסה הייתה ארוכה כמו הגלות. 4 שעות לפרנקפורט, בערך שעה וחצי בפרנקפורט (נשמע הרבה אבל עד שיורדים מהמטוס, הולכים בכל המסדרונות של שדה התעופה והליכה לשער היציאה, והעלייה למטוס מתחילה כשעה לפני הטיסה, אז הגענו לשער די מאוחר) ועוד כ-11 שעות בטיסה לסן פרנסיסקו. קשה. אבל הגענו והכל בסדר.
עברנו את ביקורת הדרכונים ובבה ופידר עלו במדגם של משרד החקלאות האמריקאי. פידר פחדה על התרופות אבל ה"בעיה" הייתה בננה ותפוח שהיו להם בתיק. בארה"ב אסור להכניס אוכל והקנס הוא 500 דולר. אבל ראו שלא מדובר ב-2 טרוריסטים ביולוגיים, אז נפרדו מאיתנו בחיוכים.
התור בהרץ היה ארוך ואיטי בצורה מפתיעה אבל קיבלנו אוטו נח ומרווח ובעיית המטען, שהציקה לא מעט לפני הנסיעה נמחקה. אני מקווה שבקנדה לא תהיה בעיה. נכנסו לרכב, עשינו הכרות מחודשת עם מערכת ה-GPS, נסיעה קצרה למלון שנמצא לא רחוק משדה התעופה. המלון של Hampton Inn, כמו שזכרנו מהנסיעה הקודמת, ממש נח.
אז אחרי כל הלוגיסטיקה אנחנו יוצאים לטייל.

נסענו לגשר המפורסם. המלון נמצא בקצה ההצפון מזרחי של סן פרנסיסקו והיו קצת פקקים בדרך, אבל הגענו למרכז התצפית. ה"בעיה" היחידה - רוח קרה. ממש קר ואני מעריך שהטמפרטורה הייתה בסביבות 15 מעלות. לא יותר.
אבל בכל שווה את המפרץ, הגשר המרשים, אלקטרז ממול.

יצאנו מהגשר לנסענו לכיוון מזח הדייגים. טיילנו קצת באזור. לקרן הקרסול די כואב, מציק ומגביל ונקווה שזה לא סימן להמשך. גם פה רוח חזקה ודי קר. אבל האזור נחמד, המון אנשים, חנויות. קפצנו לקצה מזח 39 לראות את אריות היום. אני בטוח שלהם לא קר.

נדב וקרן אכלו במק'דונלדס וכל היתר אכלנו מרק חם בקערת לחם. (הערה פיננסית - המקדונלדס, עם שער הדולר הנוכחי זה כמעט חצי מחיר מהארץ....).

"טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה"

אני עצלן, שזה חבל על הזמן. נקודה.

מזל שנוסעים לטייל בעולם, ואז יצר הכתיבה חוזר לדגדג בקצות האצבעות.

הפוסט האחרון שלי, כמו שרואים, היה בתחילת שנת הלימודים, ואנחנו כבר סיימנו אותה.

סיכום שנה (רק חסרה המוזיקה הדרמטית כמו בסיכום שבועי בחדשות...) - וזו הייתה בהחלט שנה מיוחדת במינה.

איתי נסע למשלחת בגרמניה בתחילת השנה ואחר כך אירח עם יתר החברים לקבוצה את הקבוצה מגרמניה בארץ. זו הייתה חוויה לכל החיים. השנה זו גם תחילת הבגרויות והגבר הצעיר הזה מתמודד עם זה בכבוד רב.

קרן התחילה את השנה ב"רבין" ולאחר מספר אירועים חברתיים, החליטה לעבור לאפק בביאליק. האמת, מזל שהיה לה כח רצון כל כך חזק למעבר. ישבנו עליה ממש חזק נגד המעבר, אבל בסוף הלכנו עם קרן, קצת מלחמה עם מערכת החינוך של קרית ים ובסופו של דבר, "מעז יצא מתוק". קרן התחברה לכיתה חדשה אבל עם חברות ישנות, מצליחה יופי בלימודים, המורים (כצפוי) מתים עליה, החלו פעילות ממש יפה בצופים ובקיצור, העולם שלה ממש עבר תפנית נהדרת. חבל רק שבחודש האחרון אנחנו סובלים מדלקת מציקה בקרסול, בייחוד לפני הנסיעה.

אדון נדב - מה אפשר להגיד - שנה מיוחדת ולא קלה. לומדים לקרוא, (מנסים) ללמוד חשבון.
לנדב אופי מיוחד. פתיל קצר (כמו אבא?). אבל הוא מצחיק אותנו, מעצבן אותנו, מדבר, מספר, מסתגר, צוחק, מאיים. הכל.

אז זהו בשתי מילים על השנה שעברה.

ועכשיו נרד לעניין..........
עברו שנתיים מהטיול הקודם. אנחנו נוסעים הפעם למערב ארה"ב ולרוקי'ס הקנדיים. הפעם יש לטיול תוספת מיוחדת - בבה ופידר נוסעים איתנו !!
שוב רוחות מלחמה ברקע (מה חדש???).
אבל הקוצים בחלק האחורי של הגוף לוחצים, שוב המון הכנות, המון טרדות.
אני מקווה שבאמת (כמעט) הכל מוכן לטיול.
מלחיצים אותי לא מעט בנושא המזוודות. נקווה שאני לא אפול כאן.
אז זהו להיום. אי מניח שנשתמע שוב בסן פרנסיסקו על המים.....

שלום כיתה א

שלום, שלום, שלום כיתה א

שלום לגננת לגן

שלום, שלום, שלום כיתה א

הגענו, אנחנו כאן.

אני כבר מתגעגע לגן ולקיבוץ. אלו היו שנתיים נהדרות לנדב. הצוות הפשוט נפלא, הסביבה הקיבוצית, הגן הפתוח, הירוק, הטיולים לשדות. חממה נהדרת. אני משלם מחיר מצפוני כבד מאוד על זה שנדב עזב את הקיבוץ. היו את כל הטיעונים שבעולם להישאר בקיבוץ לעוד כמה שנים, למול הטיעון ה(כאילו) חברתי ש"נכנענו" לו.

אז נפרדנו מהגן במסיבת סיום ומסיבת יום הולדת לנדב. נדב התנהג רגיל וכנראה לא ממש הבין שהוא בעצם נפרד מהגן, מהחברים שליוו אותו יום יום, מהצוות שחיבק ועזר.

אנחנו נפרדים גם מענת ומשה שהיו ממש משפחה שנייה לנדב.

נדב סיים את הגן ונותר לו יום אחד בבית לפני שהתחיל את ימי ההכנה בבי"ס אלמוגים. אז משתוללים בבית והתוצאה - שבר בעצם הבריח, בילוי מאחה"צ ועד הלילה במרפאות ומיון רמב"ם. ועכשיו, 3 שבועות עם יד מקובעת.

סאגת תיק לבית הספר - לפני כחודש קנינו לנדב תיק (ספיידרמן) יפה בקרביץ. 200 ש"ח. אחר כך הסתבר שבדור כימיקלים נותנים מתנה לילדי עובדים שעולים לכיתה א' תיק. אז קיבלנו תיק (ספיידרמן) כמעט זהה. בנוסף, עירית קרית ים מצאה לנכון לתת לתלמידי כיתה א' - ניחשתם נכון - תיק. אז אנחנו מצויידים ב- 3 תיקים, עם מיטב לוחמי הנינג'ה.לפחות בקרביץ היו מוכנים לזכות אותנו בתיק אחד.

בדור כימיקלים היה טקס ממש נחמד. הילדים קיבלנו את התיקים, אכלו קצת ממתקים, חבשו קסדות ויצאו לסיור.

אז בשעה טובה הגיע ה-02.09 (01.09 היה שבת...). השביתה המסורתית של המורים נדחתה בצו של בית משפט. הסיפור הזה עם ארגון המורים העל יסודיים פשוט כבר נמאס ובעצם נמשך כבר חודשים רבים, וכבר נכתב על זה אפילו כאן. אז המורים כמובן שלא יוותרו על חופשות החגים, אז אחרי החגים אנחנו כנראה צפויים לשביתה גדולה. בסוף יתנו להם עוד 5%, הארגון יצא בהצהרות נצחון וכולנו הפסדנו המון זמן יקר.

אבל לא נקלקל את השמחה, אנחנו מתחילים כיתה א.

החבר'ה לובשים את בגדי ה"חג", יוצאים להצטלם - נדב, כרגיל, מחפש סיבות להתעצבן - השמש מפריעה לו, כדור הארץ מסתובב מהר מידי, אחמדיניג'אד מאיים עלינו מידי בוקר. אבל בסוף אנחנו מצליחים להוציא כמה תמונות נחמדות.

נוסעים לבית הספר, נכנסים לכיתה. נדב עוד לא מכיר אף אחד ואני לא מקנא בו. הכל חדש - מקום חדש, ילדים חדשים, מסגרת יותר נוקשה, הכל לא ידוע. עם נדב אני ממש לא שקט. לא בעניין יכולות. זה כרגע לא מעניין אותי כל כך. אבל כשאיתי הלך לכיתה א', הוא היה בוגר יותר ומוכן, עם הרבה חברים שעלו איתו מהגן והשכונה. גם קרן עלתה לכיתה א עם חברים מהגן והיה לה את איתי בסביבה.

נדב עוד נראה לי די קטנציק, בסביבה חדשה ולא מוכרת, עדיין בלי חברים מוכרים ומעט מאוד ילדים בבית הספר שהוא מכיר. כבר כמה ימים מאז שהתחילו הלימודים ואני לא שקט עם עצמי, ובעיקר בנושא הקיבוץ. אבל נדב בסך הכל חוזר מבית הספר די שמח, מציין שנחמד לו עם הילדים ונקווה שבסוף הוא יהיה הרבה יותר חזק ממה שאנחנו חושבים.

אז בנימה אופטימית זו נסיים. שתהיה לנו שנה טובה ומוצלחת בכל.

בלוגר הוא אתר מתיש בצורה בלתי רגילה ואם הייתי יודע איך הייתי מעביר את כל הפוסטים לאתר יותר ידידותי. לא להאמין כמה פעמים הייתי צריך להעלות מחדש תמונות שנמחקות בגלל delete מיותר אחד. לא שמעו על UnDo בבלוגר?? יאללה נסיים לפני ששוב אני אצטרך להתחיל מחדש.

קיץ 2007 - טיול לאופטיה

לא תכננתי לנסוע השנה לחו"ל. התחלתי עבודה חדשה, זה עסק לא זול הנסיעות האלו ואחרי ארה"ב צריך גם לנוח כלכלית.... ובוודאי שלא היה לי כח להתחיל לתכנן טיול. אבל נוצר ביקוש משפחתי לנסיעה קצרה לנופש, אז די מהר ארגנתי לנו נופש של שבוע באופטיה, קרואטיה.

אופטיה ממש נחמדה. נראית כמו עיירה איטלקית עם וילות של תחילת המאה ה-20, טיילת נהדרת, גלידריות כל מטר, המון תיירים (ומעט ישראלים...), מפרץ מקסים, חוף ים נחמד, מזג אויר אידיאלי. המלון היה נחמד, למרות שבתמונות עשה רושם יותר טוב.

אני לא יצאתי מאופטיה כל השבוע - מלון, בריכה, ים, טיילת, מסעדות - מנוחה מלאה. סיגי ואיתי לקחו שני טיולים - לחצי האי איסטריה יחד עם קרן וטיול לליובליאנה ואגם בלד ביום אחד. דבר אחרון שהיה לי בסדר יום זה לצאת לטיול מאורגן. הכי רחוק שנסעתי זה לרייקה.

אז היה נחמד, מנוחה קצרה, וחזרה לשגרה. לא וואוו, אבל נחמד.

קיץ 2007, אין תעודות וחופש גדול

הפוסט האחרון היה ב- 01 במאי. חודשיים לא היה לי על מה לכתוב?? כנראה אני סתם עצלן.

הח'ברה הגדולים יצאו לחופש גדול. אני חושב שזו פעם ראשונה בהיסטוריה של המדינה מפגרת שלנו שלא חילקו תעודות סוף שנה. כל הכבוד לארגון המורים. האמת העצובה היא שלאף אחד זה גם לא אכפת !

איתי יצא לסמינר מד"צים של הנוער העובד והלומד. כמעט שבועיים מחוץ לבית (בלי טלפון ובלי אס.אם.אסים).

אני חושב שההתנתקות הזו מצויינת. אנחנו נבקר אותו בשבת הקרובה וזה מוזר לי מאוד ומזכיר לי את השבת שההורים שלי באו לבקר אותי ב"טכני" בקורס, בערך בתקופת הטירנוזאורוס-רקס.

כמו-כן, איתי צפוי לעבוד שבועיים אצלי במפעל.

קרן תצ'תעמם מן הסתם הקיץ.

נדב הופך לילד בכל יום ("התפתחות" מילד קטן). אני כל כך נהנה ממנו שזה מדהים. הוא מספר ומתאר את הפעילויות שלו בגן. יש לו המון חברים והוא פעיל בגן בצורה פשוט נהדרת. אני כל כך אוכל את עצמי על כך שהקשבתי יותר מידי לסביבה ולא רשמתי אותו לבית הספר בקיבוץ (כולל המרחבים). אני מקווה שאני אתבדה.

הקיץ גם מן הסתם כבר לא ניסע לחו"ל. פעם קודמת זה היה בגלל שהייתי די עייף מתכנון הנסיעה. השנה התחלתי מקום חדש, אני עסוק מעל לראש בעבודה ובכל הקשיים (העסקיים) שיש כאן. ביקור אצל ה"דוד סם" יהיה יקר ויידחה כנראה לשנה הבאה (בלי נדר). לנסוע סתם לאירופה, אפילו אני אומר שזה מיותר. הגעגועים ל"טרמינל" לא ייפסקו, הם פשוט ימשיכו עוד קצת עד למפגש הבא.

יזמות, סוציאליזם וגעגועים לסין

היום אחר הצהריים, נדב מתקשר אלי, ומתאם איתי יציאה לקריון לקניית צעצוע.

הוא גם אפילו לא שוכח להנחות אותי להשאיר הודעה לפני שאני מגיע.....

אז אנחנו הולכים לקריון.

נכנסים ל"להיט בראש" ואני מגלה שלגמרי ירדו מהפסים עם הבובות האלו. בובה ממותגת עולה בין 120-150 ש"ח. פשוט שערוריה !! אני חייב להודות שלא פעם הייתי מתלונן וקונה אבל הפעם פתחתי בשיעור צרכנות מס' 1 לילדי הגן והחלטתי שהגיע הזמן שילד יבין מה זה "יקר". האמת, קיבל את הבשורה המפתיעה די בשקט.

הסתפקנו בסט של חץ וקשת ב- 15 ש"ח.

אבל אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ - בערב, אחרי שנדב ירה חיצים על בוני והיא כבר לא ידעה איפה להתחבא, הוא נזכר שבעצם הוא רצה צעצוע. אז פתאום הוא אומר לי (כמעט ציטוט מלא): "אבא, כשיפלו לי השיניים, אל תזרוק אותם. תשמור אותם כדי שנקבל כסף מהפייה ויהיה לך הרבה כסף לקנות לי צעצוע" !!! פשוט יזם מתחיל. יש לנו משפחה של יזמים. ניר מוכר הדפסים על חולצות. נדב, יוצר רווחי הון על שיני החלב שלו.

אז בזמן שהיזם הצעיר מתכנן את הרווחים הראשונים שלו מנפילת השיניים, אח שלו הגדול נסע לתל-אביב להפגנת ה-1 במאי.

....שבן שלי קטן, מומיל'ה.....הייתכן שהישר מהבית הקפיטליסטי שגדל על תורתם של קיינס ומילטון פרידמן, יצא סוציאליסט? מי יודע. כנראה שזה עדיין פחות סוציאליזם ויותר לצאת עם החבר'ה מהקן.

נדב הודיע לי שהוא מתגעגע לבבה ופידר. הוא גם אמר שהוא חושב שגם הם "מתגעגעים לכולם". אני כבר רואה את הדמעות של פידר כשתשמע את זה.

כמעט שכחתי, אני במקום עבודה חדש. לשם שינוי, עסוק עד מעל לראש, ים של נושאים לטיפול, אבל לראשונה מזה המון זמן אני מרגיש שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות.

לימוד רכיבה על אופניים לצד שינוי בקריירה

אין לי כוח לבלוגר !!!!!!!!!!!!!

דבר פשוט כמו עדכון תאריך פוסט אי אפשר לעשות בצורה פשוטה.

לפי התמיכה שלהם זה אפשרי, אבל אם אני לא מצליח, מה יגידו איזובי הקיר.......

פוסט שנרשם במקור ב- 25.02.2007.

סוף השבוע האחרון היה אחד הטובים שהיו לי בזמן האחרון.

אחרי שהודעתי שאני עוזב, נכנסתי לסוף השבוע עם ים של אנרגיות אישיות חיוביות שקשה להסביר את זה. זה נשמע אפילו לי קצת פלצני, אבל זו באמת ההרגשה.

חבל רק שאיתי וקרן חולים כמו שצריך כבר כמה ימים.

ביום שישי-שבת האחרונים אני חושב שעשיתי מרתון.

כבר כמה זמן שאני חושב שהגיע הזמן ללמד את נדב לרכב על האופניים ללא גלגלי עזר. אז ביום שישי יצאנו לכביש העוקף ליד פסי הרכבת, לקחנו את בוני איתנו, חבשנו קסדה על הראש והתחלנו בעבודה. בדקות הראשונות נדב נטה לצדדים, כמו כל הילדים ברגעים הראשונים. אני רץ אחריו, מחזיק בכסא מאחור ואומר לו "תתקן" כדי להחזיר את שיווי המשקל.

והילד, כמו גדול, תוך 15 דקות, כבר מצליח לנסוע לבד וכל הזמן אומר לי "אני מתקן".

אז במשך שעה רצתי איתו בלי סוף.

חזרנו הביתה, ונדב הפגין את היכולת המדהימה שלו ב"פיאצה" (ואני רץ אחריו....).

ואחרי כל זה עוד יצאתי לריצה שלי עד האיצטדיון וחזרה...

יום שבת, אימון בוקר ב"פיאצה"..... נדב על האופניים, אני רץ לידו (הוא כבר מרשה לעצמו לנסוע ממש מהר).

אחר כך, עבדנו יחד בגינה. עקרתי את 3 השיחים ליד המחסן. פשוט עבודת פרך !!!

אין כמן גינון בשביל ריפוי בעיסוק.

אבל נדב מדהים - לוקח מגרפה ופשוט מנקה את הגינה כמו שצריך.

אחר כך אנחנו יושבים, קצת משחקים, הרבה מפטפטים.

פוסט שנרשם במקור ב- 22.02.2007.

ניסיתי בלי סוף לשנות את תאריך הפוסט אך ללא הצלחה. הבלוגר של גוגל זה כנראה לא המוצר הכי מוצלח שלהם, ואני לא הראשון שאוצר את זה. אבל כמו שאמרו לפני, התחלתי, ולכן אסיים.

זהו, הודעתי!
עד שסוף סוף הגיע הזמן להודיע על ההתפטרות שלי, אז שייקה התאשפז. לא רציתי למסור לו את ההודעה בטלפון, אבל ביום חמישי כבר הרגשתי שאי אפשר יותר ומסרתי את ההודעה בטלפון. אז זהו, נגמרת התקופה הכי מוזרה בחיים המקצועיים שלי (כאן זה לא המקום לפרט.......). אבל מסתבר שגם עולם כזה, כמו שידעתי בשנה האחרונה קיים.....אבל לא בשבילי.
איזו הרגשה מצויינת!! מזמן לא הרגשתי כל כך טוב. אני רק מקווה שהסיום יהיה מהר ככל שאפשר כדי שאוכל אולי אפילו ל"גנוב" איזה חופש קצר.
אני (שוב) יוצא לדרך חדשה.

בלי טלפון נייד......

סיימתי את עבודתי בדוידוביץ. נקודה.

החזרתי את האוטו, את הטלפון, ניקיתי את כל מה שצריך, בלי פרידות מיוחדות.

רוב הצוות נפרד ממני בצורה אפילו די מרגשת למען האמת, בייחוד בהתחשב בתקופה הקצרה ש"ביליתי" בדוידוביץ.

משפחת דוידוביץ, על דורותיה,די התעלמה ממני. לא שהיו לי ציפיות אבל בכל זאת.....

עכשיו לסוגיה צדדית מעניינת. אני בלי פלאפון.

הרבה פעמים חשבתי כמה המכשיר הזה מטריד ומעיק וכמה היה כיף להיפטר ממנו.

תמיד אמרנו : "איך פעם הסתדרו בלי....". אז אני יומיים בלי פלאפון.

מהר מאוד מגלים כמה המכשיר הזה הפך להיות, למעשה, חלק מאיתנו, אפילו מבלי שנרצה.

לא לדאוג, ביום חמישי אני מתחבר בחזרה למאה ה-21....

חופשת פסח 2007

יום אחד, עוד כמה שנים, נדב יבוא איתי חשבון על חוסר תיעוד חייו.

כשאיתי נולד, צילמנו כל "גרעפס" שהוא עשה.... עם קרן, התדירות קצת ירדה אבל יש 2 קטנטנים בבית אז מצלמים.

היום, ודוקא בעידן הדיגיטאלי כשלא עושים חשבון לצילומים, אני כמעט לא מצלם.

ולמה זה עולה עכשיו - אז ככה - ביום שישי הייתה פעילות לפסח בגן דקל ו(שוב) שכחתי לקחת את המצלמה.

כשהילדים "יצאו ממצרים" והגיעו לבושים לבן, עם מקלות ההליכה, (כמעט) כל ההורים שלפו הצלמניות והחלו לתקתק.

חוץ ממני.....(נחמת עניים, יש עוד כמה עבריינים כמוני.....).

אז אני אשתדל לתקן את דרכי בהמשך.

מזל שאנחנו נוסעים הרבה לחו"ל. לפחות שם מצלמים בלי סוף.

אז יום שישי, ילדי גן דקל לובשים חולצות לבנות גדולות (של אבא...), לוקחים מקל, הולכים לשדות, "יוצאים ממצרים", חוצים את ים סוף ומגיעים לארץ המובטחת - בית הדייגים. נדב משתף פעולה בצורה פשוט נהדרת. איזה בוגר!

אז אנחנו עושים פיתה/מצה ואוכלים את מעשה ידינו להתפאר.

אחר כך ה"בוגרים" מעלים את מסכת חד-גדיא כאשר כל ילד מקבל תפקיד מתוך הסיפור. נדב - הוא המים שמכבים את האש. כולם שרים את הפזמון וממש נחמד. אחר כך מגיע אליהו הנביא, מחלק לכל ילד אגוז והולכים הביתה.

איתי עושה חיים בחופש הזה. יצא לטיול עם הנוער העובד והלומד ליהודיה. החבר'ה ישנים בחוץ בשקי שינה. רק חבל שמזג האויר קצת התקלקל וקיצרו להם את הטיול. לקרן, כבר ביום הראשון "מצ'עמםםםםם...." אבל לא לדאוג, הם מוצאים זמן לחגוג.

ואני, ובכן השבוע הייתי יום שלם בדור. המקום מסודר, נקי, רגוע, המפעל מתוקתק כמו שעון גרמני. פשוט מרשים. אני מקווה שהתחושה הממש טובה שלי הפעם לא תתבדה.

הבלוג הזה התחיל כסיכום טיול, אבל עושה לי חשק סתם לרשום, לעצמי בעיקר, הגיגים מיוחדים שבעוד כמה שנים אני אחייך כשאקרא אותם. אז ננסה, כל עוד תהיה לי סבלנות, או שיטילו אצלי וטו על הנושא

- - - - - -

איזה סבא וסבתא יש לילדים שלי

נדב סיפר לפידר שהוא לא יכול לקפוץ בשלוליות כי אין לו מגפיים.

כמו כן, אבא ואמא הבטיחו לקנות לו מגפיים אבל לא קנו...

נתחיל בזה שזו השמצה חסרת שחר, אבל בבה ופידר כמובן מיד רצו וקנו לשנורר הקטן מגפיים

אפילוג

לא להאמין אבל כבר חודשיים וחצי עברו מאז שחזרנו מארה"ב, איך שהזמן רץ.

לנו, הגדולים, יהיו זכרונות חזקים מהטיול, אבל לנדב, לא בטוח כמה שהוא יזכור את הנסיעה הזו, אם בכלל. (לא שהשיקול הזה היה בכלל במכלול השיקולים שלי).

הנסיעה והבילוי האינטנסיבי המשותף הם בעלי ערך לא רגיל מבחינתי ואני מאמין בכל ליבי שלנסיעות הללו יש ערך אדיר שלא פג, (למרות הקושי שלי והעלות הכספית הלא מבוטלת...).

ואני מתכוון לכל הנסיעות שלנו עם הילדים במשך השנים.

אגב זכרונות, יש לנו קטעים נחמדים מאוד עם נדב שמעלה מידי פעם, בהפתעה ובלי הכנה מוקדמת, "זכרונות" מהטיול.

הנה כמה פנינים:

לפני מספר ימים, נדב ביקש לאכול בבורגר ראנץ'. והוא אומר לי - "אבא, בוא נלך לקריון, מדברים שם עברית!"

בסוכות, בנינו סוכה וקרן ונדב פתחו בסוכה חנות. הם לקחו קופסת קרטון ועשו ממנה קופה רושמת. לכל מי שביקש לקנות משהו, המחיר שנדב נקב היה בדולרים. זה היה כל כך מצחיק

יום אחד נדב אומר לי - "בא לי לנסוע לבית הלבן" ואני לא מבין אפילו מה פתאום זה בא לו עכשיו...

במשך מספר ימים נדב הזכיר את הפארקים של דיסני, שהוא רוצה לנסוע לשם וציין כמה שהיה לו כיף, וממש מציין מתקנים - הנסיעה עם פיטר פן, שודדי הקאריביים ("אבל לא היה תנין בסוף..."), הנסיעה במתקן של באז שנות אור שנסענו ביחד וירינו על זורג והיו לנו המון נקודות.

לחשוב כמה שהוא, ב"זמן אמת", פחד לעלות למתקנים האלה ורק אחרי שכנועים לא מעטים הסכים להיכנס.

בקושי הספקתי לחזור וכבר בוער לי ב.... לצאת לעולם. זו כנראה מחלה שלא אגמל ממנה.

מאיר אריאל היה גאון עם השיר שכתב

לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל

עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

היום העשרים ואחד

07.08.2006

היום יום הולדת לקרן. יש לנו בת מצווה.

אז אחרי הנשיקות שלנו, התקשרנו בבוקר לסבים ולסבתות וההתרגשות הייתה גדולה (בעיקר שלהם...).

- - - - -

החלטנו לוותר על מרכז החלל. יש לנו נסיעה ארוכה למיאמי ואם היינו נוסעים, אז היינו מגיעים למיאמי ממש מאוחר ובלחץ.

בדיעבד, זו הייתה החלטה טובה. הגענו לקראת 4 למיאמי. חשבנו לצאת למיאמי ביץ', למרות שנדב (כרגיל) אבל גם קרן לא מעט לא רצו (כנראה כבר די עייפים מהטיולים) וממש ביקשו להישאר במלון ולצאת לבריכה. די התעקשתי ועלינו לרכב.

המלון שלנו היה ברח' 117 והיינו צריכים להגיע לים. מהר מאוד גילינו שהכבישים בשעה הזו פקוקים לגמרי אז חזרתי למלון. וירדנו לבריכה.

בערב, יצאנו למיאמי ביץ'. אי אפשר שלא לחגוג יום כזה - יום הולדת לקרן וסיום הטיול.

הרחוב הראשי של מיאמי ביץ' מלא במסעדות, בתי קפה, מועדונים, מוזיקה ברחוב, רוח ממש נעימה מהים.

ישבנו לאוכל, קינחנו בפונדו שוקולד. נדב ציפה לעוגת יום הולדת והיה ממש מאוכזב ממה שקיבלנו....גם את הנר לא הצלחנו להדליק בגלל הרוח. אז כשנחזור הביתה, נכין עוגת יום הולדת כמו שצריך, עם המון נרות ונחגוג עם כולם.

- - - - -

אני לא מתכוון לסכם את הטיול. הבלוג הזה מסכם את הכל.