לא להאמין אבל כבר חודשיים וחצי עברו מאז שחזרנו מארה"ב, איך שהזמן רץ.
לנו, הגדולים, יהיו זכרונות חזקים מהטיול, אבל לנדב, לא בטוח כמה שהוא יזכור את הנסיעה הזו, אם בכלל. (לא שהשיקול הזה היה בכלל במכלול השיקולים שלי).
הנסיעה והבילוי האינטנסיבי המשותף הם בעלי ערך לא רגיל מבחינתי ואני מאמין בכל ליבי שלנסיעות הללו יש ערך אדיר שלא פג, (למרות הקושי שלי והעלות הכספית הלא מבוטלת...).
ואני מתכוון לכל הנסיעות שלנו עם הילדים במשך השנים.
אגב זכרונות, יש לנו קטעים נחמדים מאוד עם נדב שמעלה מידי פעם, בהפתעה ובלי הכנה מוקדמת, "זכרונות" מהטיול.
הנה כמה פנינים:
לפני מספר ימים, נדב ביקש לאכול בבורגר ראנץ'. והוא אומר לי - "אבא, בוא נלך לקריון, מדברים שם עברית!"
בסוכות, בנינו סוכה וקרן ונדב פתחו בסוכה חנות. הם לקחו קופסת קרטון ועשו ממנה קופה רושמת. לכל מי שביקש לקנות משהו, המחיר שנדב נקב היה בדולרים. זה היה כל כך מצחיק
יום אחד נדב אומר לי - "בא לי לנסוע לבית הלבן" ואני לא מבין אפילו מה פתאום זה בא לו עכשיו...
במשך מספר ימים נדב הזכיר את הפארקים של דיסני, שהוא רוצה לנסוע לשם וציין כמה שהיה לו כיף, וממש מציין מתקנים - הנסיעה עם פיטר פן, שודדי הקאריביים ("אבל לא היה תנין בסוף..."), הנסיעה במתקן של באז שנות אור שנסענו ביחד וירינו על זורג והיו לנו המון נקודות.
לחשוב כמה שהוא, ב"זמן אמת", פחד לעלות למתקנים האלה ורק אחרי שכנועים לא מעטים הסכים להיכנס.
בקושי הספקתי לחזור וכבר בוער לי ב.... לצאת לעולם. זו כנראה מחלה שלא אגמל ממנה.
מאיר אריאל היה גאון עם השיר שכתב
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה