היום השישי - היסטוריה אמריקאית

היום, עשינו היסטוריה.

ובכן, לא ממש "עשינו" אלא ביקרנו ב-2 אתרים מרכזיים בהיסטוריה של ההתיישבות בצפון אמריקה.

התחלנו את היום בנסיעה ל- Plymouth. לפלימות' הגיעה האונייה ה- Mayflower עם 102 מהגרים. אלו נחשבים קבוצת המהגרים הראשונה שנחתה ב"עולם החדש". האונייה שטה במשך 66 יום, עצרה במספר מקומות ולבסוף נחתה סופית בפלימות'. נקודת הנחיתה מצויינת היום על ידי אבן Plymouth Rock. האונייה במקום הינה שחזור מדוייק שנבנה באמצע שנות החמישים באנגליה ועבר גם את אותו מסלול מאנגליה לאמריקה. עלינו על האונייה והאמת, מדהים איך 102 איש הצליחו לעבור את המסע הזה. אונייה קטנה, בתנאים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין.

טיילנו קצת בחוף של פילמות'. הנוף מוכר, חופים, יאכטות, בתי עץ. מן הסתם נוף שונה מהנוף שהמהגרים ראו כשנחתו על החוף.

מפלימות' המשכנו לכיוון בוסטון. מערבית לבוסטון נמצאת העיירה Concord. סמוך לעיירה, החל בצורה לא מתוכננת הקרב שציין את תחילת מלחמת העצמאות של המושבות. קצת היסטוריה. המושבות בעיקרון לא רצו עצמאות אלא הכרה כאזרחי הממלכה ואף ייצוג בפרלמנט בטענה ש"אין מיסים ללא ייצוג". כמו שאמר ביל קלינטון - It's the economy, stupid. זה רלוונטי גם למלך ג'ורג' השלישי....

באפריל 1775, שלח הגנרל גייג' - מפקד הצבא הבריטי ומושל מסצ'וסטס - גדוד לקונקורד כדי להחרים מחסני נשק. ב-19 באפריל נפגש אותו הגדוד עם אנשי מיליציה, ליד העיירה לקסינגטון.

בקרב שהתחולל ליד העיירה, הובס הכוח הבריטי והוכרח לחזור לבוסטון, שם הכריזה אספת המחוקקים על הגנרל כאויב המולדת. הייתה זו "הירייה שנשמעה ברחבי העולם". הפארק משחזר בצורה יפייפיה את יום הקרב ואת מסלול הנסיגה של הבריטים שלאורכו נערכו מספר קרבות באותו יום. בגשר בקונקורד עמדו משני הצדדים הכוחות וירו, כמנהג הזמן אחד בשני ברובי מוסקט.

בקונקורד עורכים גם שחזורים  של הקרבות. אנחנו ראינו סרט המשחזר את אירועי אותו יום. באחד הבתים פטפט איתנו אחד המציגים (התמונה איתי) והשווה באהדה רבה לישראל בין הערכים האמריקאים לישראלים והשאיפה לעצמאות.

הגענו לבוסטון. המלון שלנו בקיימברידג' אז יצאנו לכיוון כיכר הרווארד אשר צמודה למתחם של המכללות של הרווארד. בטיול הזה דגמנו 2 אוניברסיטאות ברמה עולמית. אני לא בטוח מי מדורגת גבוה יותר, נדמה לי שהרווארד למרות שייל משדרת יותר יוקרה. אבל יש אוויה ברחובות. נכנסנו לחצר המרכזית בהרווארד כדי לנשום קצת אוויר פסגות אקדמי. מי יודע, אולי נדב יחזור לכאן יום אחד (איך אומרים הבני דודים שלנו, אינשאללה...) .

היום החמישי - מרתה'ס ויניארד

מרתה כבר מזמן לא כאן, וכרמים גם אין ממש, אבל האי מרתה'ס ויניארד הוא בלי ספק אחד המתויירים בניו אינגלנד. לפי הפרסומים, הנשיאים הדמוקרטיים - קנדי, קלינטון, אובמה - נוהגים לבלות כאן. אז לא פגשנו באף נשיא, אבל הגענו לאי יחד עם רבים אחרים לבלות יום שבת.

קצת חששנו ממזג האוויר, אבל עד שעזבנו את האי, היה מזג אוויר חם ושמש חזקה. אני כבר שומע את הקריאות כשנחזור לארץ, "איזה שיזוף תפסתם..". בגלל הגשם אתמול, לא לקחנו קרם הגנה, ועכשיו, אנחנו וברק אובמה כמעט באותו צבע עור.

אנחנו משכימי קום גם בארץ, אז הספקנו למעבורת מוקדמת יחסית והגענו לאי. אמרתי שננסה קצת משהו אחר ושכרנו אופניים. חברים, האופניים זה כיף, אבל צריך להיות בכושר בסיסי, וחלק מסויים בפמליה שלנו, שלא ננקוב בשמם, ממש לא בכושר.

אז כאמור נחתנו עם המעבורת ב- Oak Bluffs ויצאנו לנסיעה באופניים לעיר הסמוכה - אדגרטאון. נסיעה של 6 מייל. הנסיעה לאורך החוף, אנשים מגיעים עם כסאות חוף. החופים די צרים כפי שמוכר בניו אינגלנד. לאחר נסיעה של כשעה, הגענו, מיוזעים כהוגן לאדגרטאון. כמעט שכחתי לציין שאני ונדב רכבנו יחד באופניים עם נגרר מאחור שנדב יושב על אופניים בלי גלגל קדמי והכידון שלו בעצם מחובר אלי, כמו שרואים בתמונה. הנסיעה באופניים לסיגי לא הייתה כאמור קלה, אבל נדב נהנה מכל רגע !

חזרנו ל Oak Buffs. מרכז העיר נדמה כאילו נשאר בערך ב- 1935 אבל במצב טוב. בתי העץ, חנויות צבעוניות, מסעדות מקומיות (אין רשתות מוכרות). אכלנו פיצה וסלט טעימים. בלב העיר יש מתחם נפרד לחלוטין של אגודה (בעלת צביון דתי) אשר הקימה פארק עם בתים ויקטוריאניים יפייפים, ממש בלב העיר. מהרחוב הראשי נכנסים באחד הרחובות הצדדיים ומגיעים לעולם אחר - כמו שאמרתי, חזרה ל- 1867.



עייפים, חזרנו למזח לקראת השייט במעבורת ליבשת. הנמל מלא באוניות, מתרחצים, בתי חוף. די מהר השמיים מתכהים ושוב, קצת לאחר שהחל השייט, התחיל גשם די רציני. פשוט גשם חורפי כבד באמצע הקיץ.

היום, גם נדב היה עייף מידי אז נחתנו בחדר, כביסה ולישון. היום אני ישן עם נדב והחיוך שווה את הכל.
-----------------------------------
באמצע הנסיעה באופניים בחזרה, בין העליות, קרן התקשרה. איזה כיף לשמוע אותה. דיברנו איתה כמה דקות ואני חושב שזה נתן לנו דלק להמשיך אחרת קשה לי להסביר את הסיום היחסית מהיר של הנסיעה.

היום הרביעי - קייפ קוד

23 ביולי ויורד כאן כל אחר הצהריים והערב גשם זלעפות. לא טפטוף קל של קיץ, אלא גשם שאצלנו בחורף לא יורד.
היום יצאנו לקייפ קוד עם המון ציפיות (שלי). בסופו של יום, דווקא בפרוסינסטאון הייתה לנו החוויה הכי מיוחדת.
התחלנו את הבוקר בחווה לגידול חמוציות (הגדלות בבריכות). אז עכשיו זה לא העונה ואין ממש מה לראות, אז קנינו חמוציות מצופות בשוקולד...בשביל הטעם הטוב. המשכנו לקייפ קוד. מרגישים את הלחץ בכביש 6. קייפ קוד מתויירת ועמוסה מאוד. החופים שמטופלים על ידי רשות הפארקים, החנייה כבר הייתה מלאה, אז ויתרנו על ההמתנה של "אחד יוצא אחד נכנס". בדיעבד, זה היה לטובה, חזרנו אחר הצהריים, היה מקום בשפע וחסכנו 15 דולר כניסה...

אז המשכנו עד פרובינסטאון ועלינו על שייט לוויתנים. איך אומרת הפרסומת, אל תהיה סקפטי. אז היינו בהתחלה אבל לאחר כשעה של שייט, פגשנו להקה של כ- 6 לוויתנים אשר עלו וירדו ואפילו נתנו לנו מופע קפיצות מרהיב, שהמדריך וצוות הספינה השתוללו מהתרגשות ואמרו לנו שזה ארוע נדיר. האמת, באמת מדהים.

טיילנו קצת בפרובינסטאון. אני התפנקתי על המרק המסורתי של ניו אינגלנד, ה- Clam Chowder - מרק צדפות עם תפוחי אדמה ובייקון. בניו אינגלנד מגישים אותו עם מעין קרוטונים. היה חם וטעים. אני תמיד בדיעה שמרק חם, זה כבר 75% מהטעם, בייחוד כשקריר.....

אחר הצהריים התחיל טפטוף קל אשר הלך והתגבר אז עלינו על הרכב, נסענו לאורך כביש 6A עם החופים המפורסמים של  קייפ קוד עם הצמחיה והגדרות. חזרנו לחוף שבבוקר היה מלא. הגשם כבר ממש התחיל להיוץ חזק, אז כבר נסענו למלון.

נדב, כמובן, לא ויתר לי על בריכה. אז שיחקנו בכדורגל מים. הוא כמובן תמיד מנצ'סטר ואני תמיד בוחר להיות הפועל קרית ים..... בחירה בעייתית מפני שקיים סיכוי שהפועל קרית ים ינצחו את מנצ'סטר יונייטד, ולא, זה לא מתקבל על הדעת והוא ממש דורש שאחליף קבוצה.

היום השלישי - ניופורט

"ניופורט - בירת היאכטות העולמית".... (הרי הכל אצל האמריקאים מס' 1 בעולם).
התחלנו את היום בנסיעה בטרולי של ניופורט עד לקצה ה"טיילת" ומשם רגלית בטיילת Cliff Walk. החלק הראשון של ההליכה, טיילת זה בטוח לא. הליכה על שביל שעובר בסלעים ואבנים וצריך להיזהר. אבל הנוף בהחלט מרשים, משני הכיוונים, הים והחוף עם בתי העשירים - ומדובר בעשירים של ממש.

ההליכה בסופו של דבר די נעימה. ההחלטה לעשות את ההליכה בבוקר הייתה ממש נכונה, בגלל מזג האוויר ובגלל שבשעות הבוקר היו מעט אנשים בטיילת. אחר הצהריים די מתמלא האזור במטיילים. לאורך הטיילת ובעצם, לאורף החוף, בתים מפוארים, אבל בלי חומות, רק גדרות חיות ואפשר לעבור, לצלם ולראות את היופי שלהם.

יש כמה טירות מפורסמות אשר מהוות אתרי תיירות של העיר ונבנו בעיקר במאה ה- 19. אנחנו, בצהריים נכנסו למפורסמת שבהן - Breakers. הבית זה שגעון גדלות של עוד אמריקאי עשיר (אגב טירת הרסט בקליפורניה). הבית היה של האיש שבנה קווי רכבות בתקופה שאלו החלו להתפתח ומן הסתם, עשה הון עצום.

חזרנו עם האוטובוס למרכז ההיסטורי של ניופורט. עשיתי ביקור בבית הכנסת הראשון בארה"ב - טורו. כרגיל, כמו בכל מקום בעולם, גובים תשלום גבוה עבור כניסה לבתי כנסת, וזה מטריף אותי בכל פעם. במקום ביקר פעמיים ג'ורג' וושינגטון ואף העביר מכתב הבהרה לבקשת הקהילה בעניין חופש הדת.

טיילנו באחד המזחים עם הכמות האדירה של היאכטות. הכל נראה כמו גלויה אחת גדולה. בהמשך, נסענו ב- Ocean Drive אשר עוברת לאורך החוף וסיימנו, כרגיל, בבריכה במלון.
-----------------
דיברנו עם איתי בסקייפ, והיה כיף !! קיבלנו גם מייל מקרן, והיה כיף כפול.
אז לילה טוב לכל משפחת זוסמנוביץ המפוזרת... 

היום השני

אוניברסיטה וים, חם בבוקר, גשם בערב, בקיצור יום "מעורב".

התחלנו את היום בביקור בניו הייבן וסיור באוניברסיטת "ייל" הנחשבת אחת היוקרתיות בארה"ב. האוניברסיטה ממש חיה בתוך העיר ומשתלבת בצורה יפיפיה בתוכה. סיירנו בין קולג'ים, מבני מגורי הסטודנטים, ספריית האוניברסיטה, ספרייה לספרים נדירים ועתיקים שכללה גם תצוגה של התנ"ך של גוטנברג וספרים בני 500 שנה ויותר, והכל במבנה מיוחד עם אור שמשתקף דרך הקירות. בקיצור, אני מאחל לילדים שלי שילמדו כאן ואני מאחל לעצמי שאוכל לממן את שכר הלימוד....(אגב שכר לימוד, עבר בחור צעיר, נראה כמו סטודנט ולא הומלס, בין הפחים ואסף בקבוקים. אולי זו הדרך שלו לממן לימודים..).
ניו הייבן, המשכנו דרך כביש 146 ועיירות קטנות לאורך החוף עד לגרוטון. גורטון, נכנסנו למוזיאון הצוללות של הצי שזה בעצם צוללת ותיקה - "נאוטילוס" שעומדת כאן לתצוגה. אני ונדב נכנסנו והיה קצר ונחמד.

המשכו עוד קצת והגענו למיסטיק. הסיור בנמל היה מיותר לחלוטין ויקר.

אחת האטרקציות המרכזיות במיסטיק - מיסטיק פיצה. במסעדה הזו צילמו את הסרט מיסטיק פיצה ואז התגלתה גם ג'וליה רוברטס. אז אולי המלצרית הנחמדה שלנו תהיה יום אחד ג'וליה רוברטס החדשה.....הפיצה האמת די טעימה, המסעדה יפה עם המון תמונות של שחקני קולנוע ותמונות מהסרט. ממוסחר, קיטצ'י, אבל נחמד, לא יקר מידי, המסעדה די מלאה אבל לא צפופה. בקיצור, מי שכבר מגיע למיסטיק - מומלץ.

הגענו למלון, אני ונדב ישר לבריכה, היה כיף (גם לי... מותר לי).
החבר'ה כבר בשינה עמוקה ואני תיכף מצטרף אליהם.

היום הראשון

מתחילים.
בתל אביב הבידוק האוטומטי והצ'ק אין המוקדם הביא לכך שעברנו את כל הסיפור בכ- 10 דקות. בלי להגזים.
פגשנו גם בשדה את החבורה של מכבי מ- 77 - ברודי, ברקוביץ ,ארואסטי, אולסי.

הטיסה
אז אחרי הטיסה "הקצרה" של למעלה מ- 11 שעות, הגענו לניו יורק.
ציון לשבח !!! לנדב על התנהגות בוגרת למופת. באמת. אני חייב לציין גם שה- PSP היה שווה כל גרוש.
נחתנו בניו יורק וביקורת הגבולות הייתה ממש קטסטרופה. התור היה כמעט עד ניו ג'רסי. כמעט שעתיים עד שעברנו את ביקורת הדרכונים. הגיעו איתנו כמה טיסות ממדינות מאוד ידידותיות ולדעתי, השוטרים חשבו שהם תחת מתקפת טרור. המון נכנסים שלחו אותם לחדר צדדי, כל אדם בדקו וחקרו והקצב היה איטי להחריד.
אותנו העבירו בזריזות, אבל עד שהגענו לשוטר בכניסה זה היה סיוט מיותר. היתרון, המזוודה כבר חיכתה לנו...

לקחנו את הרכב, בדיוק כמו ב- 2006, נדב התנחל על הספסל האחורי ויצאו ל- New Haven שתהיה נקודת היציאה שלנו מחר. אנחנו עייפים שאי אפשר לתאר, אבל סחבנו זמן ונקווה לשינה טובה.
תמונות יתחילו מחר, אז, ישראל, בינתיים, לילה טוב.

לקראת ניו אינגלנד

ואתחיל בהמנון המטייל (וכרגיל תודה למאיר ז"ל)
- - - - - - - - -
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה

עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה
הטרופה השרופה הצרופה הגלופה

הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
- - - - - - - - -

איך נסענו פעם לחו"ל....(?), קנינו ספר של רוזמרין, מפה 1:500,000, כרטיסי טיסה אצל סוכן הנסיעות, בתי מלון מי חשב בכלל להזמין מראש, ויאללה, לדרך. היום הכל, אבל הכל, באינטרנט. איזה כיף. או לא??
אחרי שעות ולילות של הכנות, שיטוט אינסופי באתרים בנסיון לדלות עוד פרור מידע, חלילה נפספס משהו, גוגל, מפות גוגל, גוגל Earth, ועוד גוגל, ועוד גוגל, ועוד גוגל.....אתר "למטייל" המצויין, ועוד פעם גוגל. אבל אני כבר מתורגל כמו חיילים סיניים במצעד צבאי בכיכר טיין-אן-מן.
אז כולנו מתחילים לארוז, קרן למחנה הקיץ שלה בויסקונסין, איתי קצת יותר מאוחר לבולגריה ואנחנו לניו אינגלנד וניו יורק. אפילו נדב משתתף השנה בהמולת האריזה. לא שכחתי את בוני, היא יצאה לנופש בתנאי 5 כוכבים במצפה עדי.

את הקיץ האינדיאני של ניו אינגלנד, נבקר בפעם אחרת, אז בינתיים,

Here we Come.

יום 14 ברייס קניון

איזה יום זה היה!! יום מדהים מבחינת הנופים ובנוסף הרפתקה קלה שלא נשכח אותה כל כך מהר.

משום מה לפני הטיול דמיינתי לעצמי את ברייס קניון כאזור די מדברי. אולי כל התמונות של הקניון עם העמודים האדומים יצרו לי את הרושם של מדבר. בפועל, חוץ מה"אמפי" של ברייס, כל האזור מיוער וירוק. חלק מהדרך בכביש 12 ביוטה נקרא:

Highway 12 - A Journey Through Time Scenic Byway.

הדרך באמת יפה, מרשימה וצבעונית.

ברייס קניון, לדעת כולנו, היה הפארק היפה מבין הפארקים שביקרנו בהם. הנוף הייחודי של ה"אמפי", תחנות העצירה הנעימות. במקום יש מסלול הליכה ארוך מאוד שנקרא Rim trail שבעצם עובר לאורך החלק העיקרי של הפארק ולאורך נקודות התצפית המרכזיות. אנחנו, כמו בעצם רוב המבקרים בפארק, נסענו מנקודה לנקודה ועצרנו לתצפיות.

אבל אנחנו לא לגמרי עצלנים, אז מראש תכננתי סיור במסלול Navajo. כאן "קצת" פישלתי בתכנון. הייתה לי את כל האינפורמציה הנחוצה ובכל זאת, "הרשיתי" לאבא לרדת איתי ועם איתי למסלול.הבנות ונדב נשארו בנקודת התצפית לחכות לנו. וטוב שכך. בלי מליצות.

המסלול באמת מרשים. אבל !! המסלול כולל ירידה לעומק של כמעט 170 (!!) מטר......ועלייה בחזרה.

אז הירידה קלה מאוד, אבל העלייה.......לזכותי יאמר שבהתחלה כל הזמן אמרתי לאבא שיחזור, אבל "גיבור ברית המועצות" לא מוותר והולך את כל המסלול. אז מגיעים לתחתית המסלול. העלייה היא במסלול עם פיתולים קצרים. בפיתול הראשון, אבא נעצר ובקושי, אבל ממש בקושי, מצליח לנשום. האמת, ממש נבהלתי ועלו לי כבר מחשבות חילוץ. אבל כנראה שאבא שלי הוא באמת "גיבור ברית המועצות". הבן אדם כבר לא ילד. והוא טוען שעם העלייה יחזור אליו האויר. ובאמת ככה היה. אז עליתי איתו את כל הדרך, עם המון עצירות להחזרת הנשימה אבל אחר כך זה היה פחות נורא מהפיתול הראשון. את איתי שלחתי כ"חלוץ" להגיד שאנחנו עולים קצת יותר לאט. זה פעל כמובן כבומרנג ואמא כבר נלחצה ועם דמעות.
נו, בשעה טובה הגענו למעלה והשמחה גדולה. בדיוק הגיע שם רכב חילוץ של הפארק ואני מניח שבמסלולים האלו, לא חסרה לריינג'רים עבודה. היו במקום גם לא מעט ישראלים בטיולי "באתי, ראיתי, נסעתי הלאה".כמובן שאחרי החוויה הזו, אבא קיבל ממני פטור עד סוף הטיול (רוצה או לא רוצה) להליכות מאומצות.

אבל, לכל מי שמגיע ל"ברייס" וכוחו במותניו, ואפילו אם קצת קשה, המסלולים בפארק הם לדעתי, חובה.

אז המשכנו לתצפיות לאורך הנקודות המוכרות בפארק עם השמות המיוחדים:

sunset point, sunrise point, inspiration point.

מ"ברייס" חזרנו בעצם באותה הדרך שבאנו, עברנו דרך צומת "כרמל" שבה ישנו יום קודם והמשכנו ל-Kanab.

ב-Kanab הייתי במלון הכי גרוע בכל הטיולים שלי בארה"ב. המלון נראה סביר אבל המיזוג בחדר של ההורים לא עבד והייתי צריך כבר להרים את הקול כדי שיחליפו חדר, האסלה אצלנו קצת נסתמה והם בשיא חוצפתם נתנו לי פומפה !! לא ייאמן !!אבל, זה לא יקלקל לנו את היום היוחד שהיה לנו, וגם הנוף מהריכה במלון פיצה על השטויות האחרות.

יום 13 פארק ציון

נפרדנו מלאס וגאס.

ללאס וגאס צריך להגיע לחופשה. לנופש. בפעם הבאה.

יצאנו ל"סיבוב" פארקים לאומיים.

התחלנו בציון פארק. הגענו לעיירה - Springdale, המשכנו לחניון המרכזי ועלינו על האוטובוס שלקח אותנו לפנים השמורה. בקיץ, הכביש הפנימי של השמורה סגור לכלי רכב. נסענו עד לתחנה האחרונה שנקראת "מקדש סינאוואווה" ועשינו את המסלול לאורך הנחל. כמה חבל שקרן לא יכולה לעשות את המסלולים האלו איתנו.

אז חזרנו ועלינו על האוטובוס ועצרנו בכמה תחנות תצפית בדרך חזרה. הדבר הכי בולט בפארק זה ההרים הצבעוניים מסביב - חום, אדום, לבן. ממש יפה, אני ממש אוהב מקומות כאלו.

אכלנו צהריים במתחם ממש יפה בפארק, עם חנויות, מדשאה ענקית ומטופחת. רק לקנא בסדר האמריקאי.

יצאנו מהפארק דרך המנהרה המפורסמת לכיוון Mount Carmel.

בדרך, ראינו עדר של באפלו בצד ועצרנו לרגע. לא זוכר איפה אבל באחד המקומות שמעתי שהבאפלו כמעט נכחדו לגמרי בזמן המלחמות עם האינדיאנים. האינדיאנים היו כל כך תלויים בבאפלו שה"לבנים" חשבו שאם יחסלו את עדרי הבאפלו זה אולי יביא לכניעה של האינדיאנים.

הגענו לצומת כרמל. המלון היה ממש נחמד, הנוף מסביב מדהים, בריכה כייפית, אכלנו ארוחת ערב במסעדה הצמודה. בדיעבד, הייתי צריך להזמין כאן 2 לילות ולחזור למקום אחרי הביקור בברייס. המלון מעוצב בסגנון כפרי עם רהיטי עץ כבדים שבקושי אפשר להזיז.

השלמות

כבר כמעט חודש מאז שחזרנו מהטיול.
חיבור האינטרנט במרבית המקומות היה אלחוטי וברמה נמוכה מאוד ובגדול, בניגוד גמור לטיול הקודם, לא היינו ממש מחוברים. על העלאת תמונות לא היה בכלל על מה לדבר, בייחוד בתמונות "הכבדות" של היום.
כל זה די הוציא לי את האויר ממפרשי הכתיבה. אבל כל הזמן אמרתי שאני חייב ל(נסות) ולהשלים.
בכתיבה בדיעבד מפסידים את ה"טריות", אבל כבר אמרו לפני שטוב מאוחר מאשר לעולם לא.

ימים 10-12 לאס וגאס

אני (בגדול) ב-5 הימים האחרונים בלי חיבור אינטרנט סביר. בוגאס החיבור לאינטרנט בתשלום נוסף (ויקר כמו כל דבר) אז ויתרנו על התענוג, וביומיים הבאים, המלונות היו עם חיבור אלחוטי שבחדרים הסיגנל כל כך חלש שאי אפשר לעדכן כלום.
---------------------------------
עזבנו את לוס אנג'לס ויצאנו לנסיעה ארוכה לוגאס. כדי לגוון את הדרך תכננתי 2 עצירות. הראשונה ב"עיר רפאים" בשם Calico Ghost Town. זו עיירת כורים שננטשה די מזמן. לפני כמה שנים העיר כולה נרכשה על ידי יזם מקומי והיום זה יותר אתר תיירות מעיר רפאים, אבל הכל עם המבנים המקוריים של העיר וכנראה גם הטמפרטורות המקוריות.....אז ראינו 2 קאובוי'ס מתווכחים כמה זה 24 חלקי 7 (זה כמובן 13. ומי שרוצה לדעת איך, אני אנסה לשחזר) וגם קינחנו בגלידה שמן הסתם הכורים במכרה לא זכו לאכול בזמנו.
לפני וגאס עצרנו ב-Primm ב-outlet גדול.
הגענו לוגאס ונכנסו למלון שלנו - Circus Circus. המלון צועק המוניות מרגע הכניסה. אזור הקבלה נראה כמו תחנת רכבת תחתית בלב מנהטן בשעת ארוחת הצהריים. אני הזמנתי חדר באגף החדש וזה היתרון העיקרי. פרט לזה, המלון מתפוצץ באנשים, ילדים מתרוצצים ובלגאן אדיר. בדיעבד, מלון על הסטריפ זה נחמד אבל ממש מיותר! ואם כבר מלון על הסטריפ, אז הכל חוץ מה"קרקס". ביקרנו במלונות האחרים, הם אומנם יותר יקרים אבל הרבה יותר קלאסיים.
מסקנות לגבי וגאס - המלונות באמת מטורפים - מטיילים בונציה ולא מבחינים בין שמיים לתקרה, תעלות וגונדולות. ב"פאריס" יש את מגדל אייפל וכל המלון הוא כאילו אזור צרפתי, הבלאג'יו מרשים והמזרקות באמת אחת החוויות החיוביות בוגאס. ויש עוד המון שאני לא אפתחיל לפרט. אין לזה סוף.
אבל האמת, מבחינתי, וגאס מעייפת מאוד, המלונות ענקיים והרגליים מתפוצצות, למצוא את היציאה מכל מלון זו משימה די מורכבת. והקיטש נשפך כמו מים. בהתחלה רוצים לראות הכל אבל די מהר מבינים שהכל, אבל הכל אותו דבר. ונציה, פאריס, ניו יורק, MGM, לוקסור. אני את הרעיון הבנתי.
אז כמו שקוראי היקרים הסיקו, אני מניח, מבחינתי, וגאס הייתה אכזבה רבתי (חוץ מהמזרקות בבלאג'יו). סיגי וקרן הלכו למופע במלון Wynn וזה היה באמת WOW אמיתי (גם המחיר של הכרטיסים היה WOW...).
---------------------------------
ביום השלישי בוגאס נסענו לביקור בסכר הובר. מפלצת בטון ענקית ומרשימה. אני ואיתי ירדנו לסיור בתחנת הכח. לא להאמין שתוך 4 שנים הרימו את הפרוייקט הזה. זה לא רק יציקת הבטון הענקית אלא גם התעלות שהסיטו את ערוץ הנהר והחפירות בצלע ההר. מדהים מה שעשו ב-1935.
---------------------
אה, יש יתרון גדול לוגאס, הפארקים הלאומיים שנמצאים מסביב לה. את זה, בימים הבאים.

היום התשיעי - Six Flags מג'יק מאונטיין

פארק שעשועים. אמריקה. הכל הכי גדול, הכי מסחרר. האמת זה באמת הפארק הכי מטורף באמריקה וחלק לא מבוטל מהמתקנים כאן נכנסו לספר השיאים של גינס בתחום שלהם.
פעם עוד היינו מתלהבים מ"לופים" ו"ברגים". מה שקורה כאן אני באמת, וזו לא מליצה, מתקשה לתאר. מתקנים מטורפים לגמרי, עם סיבובים לכל הכיוונים שאתה לא מבין מאיפה זה בא לך. האמת, יש כאן מתקן X2 שפעם ראשונה שעליתי על מתקן בפארק שעשועים והרגשתי לחץ, ואני חולה על השטויות האלו.
הבעיה היחידה, כשמשהו גדול אז גם ההליכה גדולה.....בערב חזרתי למלון פשוט על ארבע. נדב כמובן עמד בציפיות ולא עלה כמעט על שום מתקן. חשבנו לפני הטיול שסיגי ונדב יוותרו על הפארק אבל חשבנו איך הוא יקבל את זה וכו' אז לקחנו אותו לפארק.
אז אחרי יום כזה, חובה להירגע במים הקרירים ובג'קוזי.
-------------
מחר, נוסעים לוגאס.

היום השמיני - סנטה ברברה, לוס אנג'לס

לפני שיצאנו מ-Solvang עשינו סיבוב קצר בעיירה עם הרכב. העיירה מפורסמת במאפיות שלה אז נכנסו למאפייה קטנה. נדב מייד נדלק על כדורי השוקולד ואחר כך (כמה מפתיע) גם איתי ביקש. קנינו גם עוגיות דניות לדרך ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס.
נסענו לסנטה ברברה (נסיעה די קצרה) ועצרנו לסיור קצר ברחוב הראשי ואחר כך לחוף והטיילת המפורסמים. נחמד, מאוד מתוייר, מזח עץ מלא חנויות נכנס לתוך הים.
לא יודע איך בכל טיול אני שוכח לקחת עכבר. אז שבוע אנחנו משתמשים במשטח המעצבן במחשב ו"שיוט" עם האצבע. אז מצאתי בסנטה ברברה חנות של AT&T וקניתי עכבר. אמריקה, ורסנו.
יצאנו ללוס אנג'לס. מרגישים שמתקרבים לעיר הגדולה. הכבישים מתרחבים, עומס תנועה די משמעותי.
התחלנו את הביקור שלנו בשדרת Sunset. בפינת Rodeo נמצא מלון Beverly Hills. אז כל מי שקנה את התקליט של הנשרים - מלון קליפורניה - המלון הזה מפאר את עטיפת התקליט. נכנסנו לרחוב Rodeo Dr. בכלל, כל הדרך עד כאן רואים איך חיים ברמת חיים גבוהה בלוס אנג'לס. המשך Rodeo Dr הוא רחוב הקניות המפורסם והיוקרתי ביותר בארה"ב. מלא תיירים שרק מסתובבים ומסתכלים. אבל לפני כל חנות יש חניה לכל מי שבאמת בא לקנות, ורואים איזה כמה רכבים מסוג "סוסיתא" ו"רום כרמל" עומדות בחניות האלו. אני גם מניח שהחנויות לא עומדות שם רק בשביל שהתיירים יסתכלו. מי שמעוניין לדעת מה המחירים, לא ימצא אותם בחלונות הראווה. צריך להיכנס. אם אני הייתי נכנס, כנראה הייתי מקבל את אותו היחס שג'וליה רוברטס קיבלה בסרט אישה יפה......

המשכנו לשדרות הוליווד. קודם כל הוכרזה תחרות באוטו - מי רואה ראשון את השלט המפורסם. נדב ממש בהתרגשות לראות אותו. אז קודם כל, בקושי רואים אותו והוא ממש רחוק (בסופו של דבר נדב בעצם די פספס את השלט). הזוכה הוא - איתי, שכמובן ויתר על הגלידה. שדרות הוליווד כמו שמצפים מהם - המוני אנשים, הכוכבים על הרצפה וכל אחד בוחר את הכוכב שלו להצטלם איתו. נכנסו למוזיאון השעווה, עצרנו בתיאטרון קודאק שבו מתקיים טקס האוסקר המפורסם, התיאטרון הסיני ליד עם טביעות היד והרגל של המפורסמים באמת. נדב התקשקש עם בוב ספוג ויש הרבה דמויות מחופשות (לדמויות מצויירות וגם לדמויות אמיתיות מסרטים) שמבקשים כסף בשביל להצטלם איתם. אמריקה, ורסנו.
חזרנו לרכב ונסענו למלון. כמובן שלא ויתרנו על התרעננות בבריכה ובג'קוזי הצמוד.

היום השביעי - כביש מס' 1

היום נסענו בכביש מס' 1 שנחשב אחד מהכבישים היפים בארה"ב. והוא באמת יפה. המפרצים, הצוקים, החופים, הערפל, פילי הים, טירת הרסט. וזה רק במשפט קצר אחד.

התחלנו את היום בשמורת Point Lobos. האמריקאים אוהבים לתת תיאורים מפוצצים לכל דבר ומצטטים סופר אחד שביקר במקום וקרא לו "המפגש היפה ביותר של אדמה וים על פני כדור הארץ". אבל המקום באמת יפה, המפרצים, החופים עם החול הלבן, כלבי הים, ציפורים, העצים המיוחדים שממש גדלים על הצוקים. האתר היה מאוד פופולארי אצל במאים וצילמו כאן לא מעט סצינות לסרטים שהמפורסם בהם הוא "הבוגר" עם דסטין הופמן (בדיוק דיברנו עליו לפני הנסיעה....).

המשכנו בנסיעה לאורך הכביש ועוצרים מידי פעם לתצפית על החוף, מפרצים, גשרים. 2 המגדלורים היה סגורים לביקור.

החבר'ה למדו שיעור ראשון בכלכלת שוק. היה חשש (לא שלי...) שלא יספיק לנו הדלק ובאמת, לאורך הכביש כמעט לא היו תחנות דלק. בשלב מסויים עמד פונדק עם תחנת תדלוק. כנראה שהוא יודע שהוא די בודד בסביבה. אז עושים חשבון מהיר של ביקוש והיצע ומחיר הדלק בתחנה היה 6.2 דולר לגלון לעומת בערך 4.5 בתחנות ה"רגילות".

התחנה הבאה, מושבת פילי ים Piedras Blancas. זו אחת משתי מושבות יחידות בארה"ב. פילי הים פשוט שרועים להם על החוף, במרחק ממש קצר מהכביש. חלק פשוט שוכבים, חלק משחקים על החוף וחלק במים. ממש מראה מיוחד, והאמת, קצת מסריח....אבל לא רואים חיות כאלו בטבע כל יום.

מ-Piedras Blancas נסיעה קצרה לטירת הרסט. בבה ופידר כבר היו פה בעבר אז הם אמרו שהם לא עולים. נדב לא רצה לעלות ולצערנו, קרן ממש לא יכלה לעלות את כל המדרגות ואת ההליכה בטירה. אז עלינו אני, סיגי ואיתי.

הרסט בנה טירה פשוט לא תיאמן. הבריכה החיצונית, הבריכה הפנימית לשחיית הלילה עם הכוכבים הנוצצים המים, אולמות האירוח, החדרים, כל מה שהוא הביא מאירופה. והשימוש העיקרי של הטירה היה לאירוח של העשירים והמפורסמים של שנות ה-20 וה-30. טוב להיות עשיר. או כמו שאמר פעם מישהו -

I've been rich and I’ve been poor - rich is better

אנחנו מסיימים את היום בעיירה Solvang. זה כמו להיכנס לעולם דמיוני של דיסני. בלב קליפורניה וכל הרקע הספרדי והמקסיקני, הוקמה קהילה של מהגרים מדנמרק. כאילו בתוך גלויה. כפר סקנדינאבי טיפוסי עם טחנות רוח, כנסיה, רחובות קטנים, המון מאפיות ותאורה לילית כאילו זה ראש השנה. קיטשי בטירוף, אבל לקנא.

היום השישי - יוסמיטי - מונטריי

חזרנו מהמלון לכיוון יוסמיטי והתחלנו את היום בסיור בחורשת עצי הסקויה. נוסעים ברכב נגרר לאורך החורשה. מדובר בסיבוב של למעלה משעה בין העצים הענקיים האלו. 2 עצים בולטים במיוחד - ה"גריזלי" הענקי במיוחד עם בסיס של 11 מטר (קוטר) ו-64 מ' גובה. יש כמה עצים בחורשה שאפילו גבוהים ממנו אבל הוא הכי רחב. לעץ השני קוראים "קליפורניה" והמיוחד בו הוא שלפני די הרבה שנים חצבו בו מנהרה, לצרכי תיירות. היום זה היה כמובן לא politically correct....
העצים האלו מיוחדים לא רק בגודל. אלו עצים שצורכים כמות אדירה של מים מידי יום ויש להם הרכב מיוחד השונה מעצים אחרים שכוללים חומר שמרכיב את הטרפנטין (בגלל זה הם כל כך דליקים...). החוסר במרכיב הזה וכמות המים הגבוהה שבהם הופכת אותם לכמעט חסיני שריפות. לחלק מהעצים יש "צלקות" אש ממכות ברקים ושריפות יער אבל הם ממשיכים לעמוד. העצים חיים מעל 2,000 שנה וכשהם מתים ונופלים, הם לא נרקבים ופשוט שוכבים להם (או שתהליך הקומפוסטיזציה כל כך ארוך שלא מכירים אותו). אז צילמנו המון עצים, האצטרובלים הגדולים הם של עצים אחרים, וחזרנו לרכב ויצאנו לכיוון מונטריי.
הנסיעה די ארוכה. חשבתי שנספיק לבקר באקווריום של מונטריי אבל הגענו קצת מאוחר. אבל אי אפשר להספיק הכל. טיילנו קצת במונטריי שיש בה 2 מרכזי תיירות עיקריים - מזח הדייגים ואזור ה-Cannery Row שהיה בעבר מרכז של תעשיית הסרדינים. היום הוא מלא בחנויות קטנות, מסעדות וגלריות. בלב קאנרי רוו ניצב פסלו של הסופר ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל לספרות, שחי במקום, ועליו גם כתב ברומן שלו "Cannery Row". מן הסתם, העיירה שונה מתקופת השפל שמתוארת בספרים של סטיינבק ומאוד מתויירת וממוסחרת אבל למטייל הממוצע זה נחמד ונעים.

-------------------------------------

1. חיבור האינטרנט במלון במונטריי היה גרוע (גם המלון עצמו לא היה מי יודע מה...) לכן אני כותב יום אחרי מהמלון בסולוונג.

2. לעניין התמונות, כבר בטיול הקודם הסוגייה של העלאת תמונות לבלוג הייתה כאב ראש לא קטן והעלאת תמונות "כבדות" אורכת זמן רב וכמעט תמיד נתקעת באמצע. אז אני נאלץ להקטין את גודל הקובץ כדי להעלות לאתר.

היום החמישי - יוסמיטי

על היום הזה חשבתי המון לפני הטיול. יוסמיטי תואר כפנינת טבע והאמת יפה בצורה שלא תתואר. יצאנו מסן פרנסיסקו לנסיעה של כ-3.5 שעות עד הפארק.
הגענו לפארק ועצרנו להליכה קצרה למפלי "ההינומה" Bridallveil Fall. המשכנו לאורך העמק המרכזי בפארק, ממול "אל קפיטן" הגדול. בכל רגע יש חשק לעצור ולצלם את התמונות של הצוקים מסביב, המפלים, הנחל בעמק. המשכנו למרכז המבקרים. ראינו את הסרט המפורסם "Spirit of Yosemite" ואכלנו משהו קל. ממרכז המבקרים המשכנו לאורך הכביש הצפוני ועצרנו לתצפית מרהיבה לפני המנהרה שנקראת - Tunnel View. איזה יופי.

הנסיעה לנקודה הבאה - נקודת הקרחון - Glacier Point - זו נקודת התצפית הטובה ביותר על עמק יוס
מיטי כולו, מגובה של כ- 1000 מטרים. הנסיעה נראתה לכולם קצת ארוכה מידי אבל, לדעתי, היה שווה. התצפית על כל העמק מהצוק פשוט לא תיאמן.
המשכנו לחורשת מריפוסה עם עצי הסקויה הענקיים. הסיור בשמורה כבר הסתיים אך (כמו שאפילו תכננתי מראש) ניסע מחר בבוקר להשלמת הסיוק בפארק. איזה יום יפה אבל ממש עמוס.

מי שיכול להרשות לעצמו, מומלץ בחום להשקיע באזור יומיים. המלון ב-Oakhurst כמו בקתות ביער. ממש יפה. וכל העיירה הזו כנראה מבוססת על תיירות באזור. הכביש הראשי כולול בתי מלון, מסעדות, מזון מהיר. הכל.

לא ויתרתי על הבריכה והג'זוקי שהיו ממש רענון במקום אחרי היום העמוס.

היום הרביעי - סן פרנסיסקו

היי ידידי,
היה לנו היום יום די עמוס.

התחלנו ב-Civic center שהוא המרכז השלטוני והתרבותי של סן פרנסיסקו. קודם כל, ביום ראשון החניה בעיר חינם (חוץ ממזח הדייגים) (ואת זה לא מצאתי במקורות...) כך שנחסכו לנו כמה דולרים. במרכז נמצאים בניין העירייה, בניין ממשל, אודיטוריום, בניין אופרה, בניין לחיילים משוחררים ומוזיאון לתרבות אסיה. במוזיאון הוצגה תערוכה גדולה של שושלת מינג אז בבה, פידר סיגי ואיתי נכנסו לשאוף קצת אויר איכותי. אני, קרן ונדב נשארנו בחוץ למנוחה.

חזרנו לרכב ונסענו לכיוון Union square שזה אזור הקניות היוקרתי של סן פרנסיסקו. האזור מתחיל להתמלא אז כבר שמנו את הרכב ב-Parking (ונחזור אליו עוד מעט..). יצאנו לרחוב וראינו את הקרונועית אז מכיוון שקרן וסיגי לא זכו לנסיעה, עלינו על הקרונועית. ממש נחמד הסיפור הזה, בייחוד הנסיעה בעליות של העיר. אז עם הקו הזה כבר נסענו לצ'יינה טאון שהוא הרובע הסיני הגדול בארה"ב. טיילנו ברחוב המרכזי של הרובע עד לשער הכניסה.

קוריוז קטן, ממש בכניסה לצ'יינה טאון יש דוכן פלאפל, גלאט כשר ! כמעט 7 דולר למנה פלאפל. לא נכנסנו, אנחנו נעדיף לחכות עד שנחזור הביתה.

משער הכניסה לצ'יינה טאון הליכה קצרה ל- Union square. כיכר גדולה עם אומנים, ציירים, חנויות יוקרה מסביב, מסעדות, אוירה נעימה. נחמד. נכנסו ל-Macy's לטעום מהטעם של הכלבו המפורסם. זה בטח לא המשביר לצרכן. גם במחירים.

אחרי שאכלנו אוכל סיני, חזרנו לרכב, ו.....הרכב לא מניע. המצבר נגמר. ממש מעצבן! למזלנו, היינו בחניון ממש מסודר ותוך כמה דקות הגיע בחור עם רכב תחזוקה והניע לנו את האוטו. לקח ל-GPS להתאושש איזה כמה דקות ואם זה לא היה כל כך מעצבן זה היה מצחיק איך שהחיצים השתוללו במסך. אני עכשיו מחייך אבל באותו רגע יכולתי לשבור משהו. בנוסף, מרגישים די חסרי אונים בלי המכשיר הזה. לא שלא היינו מסתדרים, אבל זה כל כך מקל ונוח.
אז אחרי שה-GPS התאפס, נסענו לאזור הפיננסי של העיר וראינו (מהרכב, כמו בטיול מאורגן) את בניין הפירמידה, שהוא בניין מיוחד וגם הגבוה בסן פרנסיסקו. אגב, חצי מהדרך נסעתי לפי אינטואיציה והיינו ממש בכיוון. רק בסוף ה-GPS חזר לעצמו. המשכנו למרכז אמברקדרו שנמצא כמעט על הים. היה שם שוק אומנים קטן ונחמד. קרן קנתה רצועת בד עם השם שלה רקום עליה. גם נדב רצה והאישה במקום (מקסיקנית?) תוך 5 דקות רקמה, ידנית, לנדב את השם. לראות אותה עושה את העבודה הזו, ואחר כך לוקחת קרח להרגיע את היד.

חזרנו לרכב, השעה בערך 4 אחר הצהריים. חשבנו לנסוע לגשר שער הזהב שוב ו......הרכב לא מניע.

מכאן הכל הלך יעיל בצורה ממש מפתיעה (ואולי לא..). קודם כל במסעדת Subway שאלתי אם יש טלפון. הבחור שאל מה קרה ומיד שלף נייד כדי שאתקשר (אפילו שזה 1-800, בכל זאת יצא ממש נחמד). טלפון להרץ, כ-20 דקות על הקו כדי לתאם תיקון והחלפת הרכב בשדה התעופה. ממש מהר הגיע רכב תיקונים של AAA, התניע לנו את הרכב, נסענו למלון ואני המשכתי לשדה התעופה ותוך 20 בערך כבר הייתי חזרה במלון עם רכב חדש. זה היתרון של חברת השכרה גדולה.

אז כבר ויתרנו על המשך להערב, נכנסנו למלון בעיקר להתארגנות למחר. לילה טוב.

-----------------------------------------------------

אני חייב להודות שבניגוד לטיול הקודם, אני מרגיש שכאילו קשה לי למצוא את החשק לכתוב. עכשיו כבר ערב, כולם ישנים ואני די עייף, אבל אני בטוח שכשנחזור אני אגיד כמה טוב שלא התעצלתי. בכל מקרה אני חייב גם לגבות את התמונות.

ואם יש משהו שיותר מעייף זה בלוגר.....