היום אנחנו נפרדים מקו החוף של ניו אינגלנד ופונים מערבה לניו המפשייר.
התחלנו את היום ברוקלנד. העיר מתיימרת להיות בירת הלובסטרים ויש בה אפילו פסטיבל לובסטרים מפורסם. ייתכן שבתקופת הפסטיבל היא ססגונית ומיוחדת אבל ביום רגיל זו עיר לא מיוחדת, עם Main steet רגיל ומעגן נחמד. צפונית לרוקלנד עצרנו בקמדן. זו נקודת החוף הצפונית והאחרונה שלנו.
קמדן מנגד יפה, נשקף ממנה נוף מיוחד של הים והאיים, קצת צפונית מכאן מתחיל פארק אכדיה וכבר רואים את הנופים, ההרים, האיים הקטנים. סמוך מאוד לקמדן עלינו לתצפית על הר Battie. יש מפסגת ההר (זה יותר גבעה גבוהה מהר, אבל הנוף יפייפה) תצפית ממש יפה על קמדן וחוף הים.
אנחנו פונים מערבה. מתחילים עדיין במיין ואחר כך לניו המפשייר. עוברים בהמון עיירות כפריות בעלות שמות אנגלו-סקסיים מובהקים וגם עיירה אחת בשם Norway. כנראה שהגיעו גם נורווגים לכאן (נזכרנו בעיירה הדנית שביקנו בקליפורניה...). האזור מלא אגמים ויערות. מיין מדינת חורף כך שימים יפים כאלו מן הסתם מוציאים כאן את כולם לחופי האגמים, מפרשיות, סקי מים, סתם ילדים קופצים מהגשרים (זה "בילוי" שראינו בכמה מקומות).
בדרך, עשינו סטייה קצרה לביקור בכפר "שייקרים". קראתי במסע אחר מאמר די מעניין וארוך על ה"שייקרים" שהולכים ונעלמים.
קבוצה נוצרית מחמירה בארצות־הברית, בשיאה מנתה כ- 6,000 חברים, שגרו ב־18 קהילות שיתופיות באזורים הכפריים של החוף המזרחי. אחרי שנים ארוכות של התנתקות מהעולם והתנזרות ממין נותרו כיום רק שבעה שייקרים, כמה כפרים שהפכו למוזיאונים ומסורת עיצובית מפוארת של רהיטי עץ ייחודיים. ביחס הפוך למספרם המתמעט של השייקרים, הלך וגדל בשנים האחרונות העניין הציבורי בהם, באורח חייהם, בעבודתם ובדתם. הכפרים שנסגרו, אחרי שכל חברי הקהילה נפטרו או עזבו, הפכו למוזיאונים המשחזרים את "גן העדן על פני האדמה", כפי שכינו השייקרים את קהילותיהם.
בארצות הברית, שהייתה מקום מפלט למאמינים דתיים שנרדפו באירופה, התקבצו קבוצות עם מוזריות שונות (שייקרים, אמיש ודומיהם). היום, הם אטרקציות תיירותיות.
הגענו אחר הצהריים המאוחרים ל- North Conway. זהו מרכז יציאה ענק לטיולים באזור "ההרים הלבנים" של ניו המפשייר ואפשר לבלות כאן ימים רבים. כל מלון מנסה להיות מיוחד. אפילו המק'דונלדס כאן עם עיצוב של שולחנות כמו רכבל ארוך. במלון שלנו יש פארק מים פנימי עם מגלשות. אז נדב, שבדרך כלל לא אוהב פעילויות מסוג זה, השתכנע לעלות למגלשה ואחר כך, כבר אי אפשר היה להוציא אותו ממתחם המגלשות.
קמדן מנגד יפה, נשקף ממנה נוף מיוחד של הים והאיים, קצת צפונית מכאן מתחיל פארק אכדיה וכבר רואים את הנופים, ההרים, האיים הקטנים. סמוך מאוד לקמדן עלינו לתצפית על הר Battie. יש מפסגת ההר (זה יותר גבעה גבוהה מהר, אבל הנוף יפייפה) תצפית ממש יפה על קמדן וחוף הים.אנחנו פונים מערבה. מתחילים עדיין במיין ואחר כך לניו המפשייר. עוברים בהמון עיירות כפריות בעלות שמות אנגלו-סקסיים מובהקים וגם עיירה אחת בשם Norway. כנראה שהגיעו גם נורווגים לכאן (נזכרנו בעיירה הדנית שביקנו בקליפורניה...). האזור מלא אגמים ויערות. מיין מדינת חורף כך שימים יפים כאלו מן הסתם מוציאים כאן את כולם לחופי האגמים, מפרשיות, סקי מים, סתם ילדים קופצים מהגשרים (זה "בילוי" שראינו בכמה מקומות).
בדרך, עשינו סטייה קצרה לביקור בכפר "שייקרים". קראתי במסע אחר מאמר די מעניין וארוך על ה"שייקרים" שהולכים ונעלמים.קבוצה נוצרית מחמירה בארצות־הברית, בשיאה מנתה כ- 6,000 חברים, שגרו ב־18 קהילות שיתופיות באזורים הכפריים של החוף המזרחי. אחרי שנים ארוכות של התנתקות מהעולם והתנזרות ממין נותרו כיום רק שבעה שייקרים, כמה כפרים שהפכו למוזיאונים ומסורת עיצובית מפוארת של רהיטי עץ ייחודיים. ביחס הפוך למספרם המתמעט של השייקרים, הלך וגדל בשנים האחרונות העניין הציבורי בהם, באורח חייהם, בעבודתם ובדתם. הכפרים שנסגרו, אחרי שכל חברי הקהילה נפטרו או עזבו, הפכו למוזיאונים המשחזרים את "גן העדן על פני האדמה", כפי שכינו השייקרים את קהילותיהם.
בארצות הברית, שהייתה מקום מפלט למאמינים דתיים שנרדפו באירופה, התקבצו קבוצות עם מוזריות שונות (שייקרים, אמיש ודומיהם). היום, הם אטרקציות תיירותיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה