היום האחד עשר - וורמונט

את החלק העיקרי של היום אנחנו עושים בכביש 100 של וורמונט שגובל בפארק הלאומי "ההרים הירוקים".
פירוש השם ורמונט בצרפתית (Ver mont) הוא הר ירוק, ואכן המדינה הזו בעלת הרים, יערות, אגמים, חקלאות. מלבד הטבע המקסים של ורמונט, יש בה המון ערים קטנות וחמודות. ורמונט ידועה בנופים שלה ובעיקר בשלכת המדהימה בסתיו (בפעם הבאה שנטייל כאן...).
התחלנו את היום בקטע של כביש 100 שמוכר כ- Food tour. בן אנד ג'רי'ס פתחו כאן מפעל גלידה ומאז האזור פורח.

באמת עולם אחר. ולא רק מבחינת מרכז המבקרים המדהים אלא בכלל מבחינת סביבת העבודה הפתוחה והנגישה. הסיור לא ארוך, סיור קצר במפעל שמייצר גלידה מחלב ולא שומן צמחי..... ובגלל זה גם הטעם המשובח, מייצר רק בכוסות כך שבגדול, זה מפעל עם קווי ייצור קטנים ופשוטים שמייצר מוצר נהדר. והכל התחיל מחנות גלידה קטנה בוורמונט ליד תחנת דלק ושני חברים שלא ממש התקבלו ללימודים שרצו ולכן חיפשו איך להתפרנס קצת.... בסיור הסתבר כי הגלובליזציה הגיעה גם לוורמונט והחברה נמכרה לפני כמה שנים ל......יוניליבר ! איזה עולם קטן.... אכלנו קצת גלידה בסוף הסיור וממשיכים הלאה.

המשכנו למפעל לייצור סיידר. כאן אין ממש סיור אלא חלון צפייה ומיכל גדול של סיידר קר וטעים וחנות יפיפיה וצבעונית צמודה. בכלל, החנויות בניו אינגלנד זה אתר תיירות בפני עצמו. נכנסו לחנות המפעל של גבינות Cabot, עוד קצת טעימות, טעימה מהנוף שליד החנות (סיגי בתמונה) ויצאנו לדרך.


כביש 100. מי שנוסע כאן בסתיו, חייב לעבור בכביש הזה. אבל גם בקיץ הוא ארוך ויפה. כביש לא רחב, לא מהיר, המון ירוק ומים, חקלאות, עיירות קטנות. עצרנו בעיירה Weston. על הכביש יש 2 חנויות General store. חנויות מהסוג של "בית קטן בערבה" שהתפתחו עם התיירות. אבל, כמו שציינתי קודם, החנויות האלו הן אטרקציה בפני עצמה ולא להאמין את כמות הפריטים שיש בה.  הנסיעה די ארוכה. הגענו לברלינגטון, אחת הערים "הגדולות" בורמונט (קרית ים אפילו גדולה ממנה...). בקרבת העיר נערך אחד הקרבות המשמעותיים במלחמת העצמאות והם מציינים את הקרב כנקודת מפנה במלחמה. כדי לציין את הקרב, הקימו מונומנט ענק ברחבה גדולה שצופה על הסביבה. המעין אובליסק הזה הוא המבנה הגבוה בוורמונט (שאין בה בכלל בנייה גבוהה...). כשבנו אותו, עוד לא היו מעליות אז היו מדרגות פנימיות, היום יש מעלית עם זקן חביב שנראה כאליו הרגע יצא מקטלוג של מלחמת העצמאות. בעיר יש גם 3 גשרי עץ מיוחדים. הגשרים היו מסומנים באופן די כללי במפה, אז נכנסתי לאחד הכבישים "לפי החוש" ואחרי נסיעה קצרה אמרתי שנעצור לשאול איפה הגשרים. נכנסתי אקראית לפנצריה וממול, בדיוק, עומד לו שביא הדרו הגשר השני. הגשרים באמת יפים ומיוחדים ומאפיינים את וורמונט.

הנסיעה די ארוכה. הגענו לברלינגטון, אחת הערים "הגדולות" בורמונט (קרית ים אפילו גדולה ממנה...). בקרבת העיר נערך אחד הקרבות המשמעותיים במלחמת העצמאות והם מציינים את הקרב כנקודת מפנה במלחמה. כדי לציין את הקרב, הקימו מונומנט ענק ברחבה גדולה שצופה על הסביבה. המעין אובליסק הזה הוא המבנה הגבוה בוורמונט (שאין בה בכלל בנייה גבוהה...). כשבנו אותו, עוד לא היו מעליות אז היו מדרגות פנימיות, היום יש מעלית עם זקן חביב שנראה כאליו הרגע יצא מקטלוג של מלחמת העצמאות.  בעיר יש גם 3 גשרי עץ מיוחדים. הגשרים היו מסומנים באופן די כללי במפה, אז נכנסתי לאחד הכבישים "לפי החוש" ואחרי נסיעה קצרה אמרתי שנעצור לשאול איפה הגשרים. נכנסתי אקראית לפנצריה וממול, בדיוק, עומד לו שביא הדרו הגשר השני. הגשרים באמת יפים ומיוחדים ומאפיינים את וורמונט.

הגענו לפנות ערב לספרינגפילד, עייפים מנסיעה די ארוכה היום. מחר, יום כיף בפארק Six Flags.
------------------------------------------
בוורמונט לא הייתה לנו כמעט כל היום קליטה בנייד. ודווקא היום קרן הייתה אמורה להתקשר. אז כל הזמן ניסינו לשווא למצוא רשתות זמינות וללא הצלחה אז פספסנו את שיחת הטלפון עם קרן וזה די צבט לנו. גם חשבנו על קרן. בסוף, בערב, חזרנו לאזור עם קליטה, יצרנו קשר עם המדריכים, קיבלנו SMS מקרן ששמעה את ההודעה שלנו ונקווה שנדבר איתה מחר.

היום העשירי - ניו המפשייר, ההרים הלבנים ופאשלה גדולה...

זה קורה גם לשועל טיולים ותיק כמוני....יום כל כך יפה, נופים נהדרים ולמרבית היום הזה אין לנו תמונות  או וידאו.

בצהריים, נסענו לאתר שנקרא Lost River. יש במקום מסלול הליכה יפה לאורך  מים זורמים ומערות שאליהן אפשר להיכנס וקצת להשתעשע. אז במערה הראשונה, כדי להיכנס, הייתי צריך להתכופף בצורה רצינית, ופתאום אני שומע רעש של פלסטיק נחבט. הבנתי שכנראה מאוחר מידי.... שתי המצלמות, וידאו ותמונות, נפלו מהתיק שהיה פתוח. המצלמות נפלו מעבר לשביל הקטן, בתוך המערה החשוכה וצללו להן למימי הנחל. לא יאמן. ניסיתי לשלוח ידיים די עמוק אך לא מצאתי כלום, גם חיפוש עם מצית קצת להאיר את המקום, לא הועיל. ב"נהר האבוד" אבדו גם המצלמות.

המזל שאני מגבה כל יום את התמונות למחשב וב- Picasa וגם את הוידאו. יש לי גם גיבוי נוסף בכונן חיצוני....
לפחות בנושא הגיבוי לא פישלתי.

חבל, התמונות של הבוקר היו ממש יפות. התמונות שהעלתי, הן באדיבות האינטרנט.....

נחזור להתחלה. התחלנו את היום בנסיעה בכביש 112 הידוע כדרך קאנקאמאגוס (Kancamagus). דרך זו עולה אל ההרים הלבנים והיא פשוט יפהפייה. בסתיו הוא נחשב לאחד הכבישים היפים בארה"ב. לאורך הדרך יש נקודות התחלה של מסלולים רגליים ארוכים וקצרים. בתחילת הדרך עצרנו בגשר עץ סגור, המשכנו בהליכה קצרה בערוץ יפה עם בריכה גדולה, עצרנו לתצפיות על ההרים. 

המשכנו, ל"נהר האבוד - Lost river gorge and boulder caves. התחלנו די בכיף ודי בהתחלה איבדתי את המצלמות. די "ביאס" לי ולכולנו את המשך הביקור שיכול היה להיות ממש יפה. בהמשך, נסענו צפונה בכביש 93. עצרנו בקניון פלאם (Flume Gorge). הליכה של כשעה בערוץ יפיפה. הקירות מכוסים בצמחיה ירוקה. בחורף, כל האזור מכוסה שלג ובאביב, הזרימה חזקה מאוד וגם קצת מסוכנת. לא רחוק מהערוץ, עלינו ברכבל לפסגת הר Canon לתצפית על אזור ההרים.

טוב, טיילנו, אבל חייבים להשלים ציוד. אין ברירה. למזלנו, אנחנו בארה"ב. כל 50 מייל יש WalMart.. אז נכנסו ל- WalMart וקניתי מצלמה דיגיטלית בדגם קצת יותר חדש מהדגם שקניתי בארץ ומצלמת וידאו של סוני בדגם "קצת" יותר חזק מהדגם שהיה לי. עלה לי ביחד 463 דולר. יותר זול ממה שעלתה לי רק מצלמת הוידאו שקניתי בדיוטי בספטמבר. נקווה שנצליח לפחות להשיב חלק מההוצאה מהביטוח.
מסקנה לגבי מצלמות - אם מתכננים נסיעה לארה"ב, פשוט לחכות עם הקנייה ולקנות כאן. המחירים ברמה שונה לחלוטין. גם WalMart ידועה במחירים שלה. נוסף לזה, בניו המפשייר אין מס אז בכלל חסכנו עוד כמה גרושים.

המשכנו ונכנסנו לורמונט. מדינה כפרית, ירוקה מאוד, שדות תירס, אגמים. אנחנו ישנים ב- Waterbury שתהיה נקודת היציאה שלנו מחר לכביש 100. לא ויתרנו על הבריכה במלון שהפעם גם הייתה קצת מחוממת אז היה ממש נחמד. בערב, נכנסו לפיצריה מקומית נחמדה. קרית ים תוססת והומה ליד העיר הזו בלילה, אבל המסעדה הייתה ממש נחמדה, אכלתי לזניה טעימה, נדב וסיגי אכלו פיצה, לא יקר, אווירה טובה. סיום נחמד ליום עמוס.

היום התשיעי - נפרדים מהחוף

היום אנחנו נפרדים מקו החוף של ניו אינגלנד ופונים מערבה לניו המפשייר.

התחלנו את היום ברוקלנד. העיר מתיימרת להיות בירת הלובסטרים ויש בה אפילו פסטיבל לובסטרים מפורסם. ייתכן שבתקופת הפסטיבל היא ססגונית ומיוחדת אבל ביום רגיל זו עיר לא מיוחדת, עם Main steet רגיל ומעגן נחמד. צפונית לרוקלנד עצרנו בקמדן. זו נקודת החוף הצפונית והאחרונה שלנו.

קמדן מנגד יפה, נשקף ממנה נוף מיוחד של הים והאיים, קצת צפונית מכאן מתחיל פארק אכדיה וכבר רואים את הנופים, ההרים, האיים הקטנים. סמוך מאוד לקמדן עלינו לתצפית על הר Battie. יש מפסגת ההר (זה יותר גבעה גבוהה מהר, אבל הנוף יפייפה) תצפית ממש יפה על קמדן וחוף הים.

אנחנו פונים מערבה. מתחילים עדיין במיין ואחר כך לניו המפשייר. עוברים בהמון עיירות כפריות בעלות שמות אנגלו-סקסיים מובהקים וגם עיירה אחת בשם Norway. כנראה שהגיעו גם נורווגים לכאן (נזכרנו בעיירה הדנית שביקנו בקליפורניה...). האזור מלא אגמים ויערות. מיין מדינת חורף כך שימים יפים כאלו מן הסתם מוציאים כאן את כולם לחופי האגמים, מפרשיות, סקי מים, סתם ילדים קופצים מהגשרים (זה "בילוי" שראינו בכמה מקומות).

בדרך, עשינו סטייה קצרה לביקור בכפר "שייקרים". קראתי במסע אחר מאמר די מעניין וארוך על ה"שייקרים" שהולכים ונעלמים.
קבוצה נוצרית מחמירה בארצות־הברית, בשיאה מנתה כ- 6,000 חברים, שגרו ב־18 קהילות שיתופיות באזורים הכפריים של החוף המזרחי. אחרי שנים ארוכות של התנתקות מהעולם והתנזרות ממין נותרו כיום רק שבעה שייקרים, כמה כפרים שהפכו למוזיאונים ומסורת עיצובית מפוארת של רהיטי עץ ייחודיים. ביחס הפוך למספרם המתמעט של השייקרים, הלך וגדל בשנים האחרונות העניין הציבורי בהם, באורח חייהם, בעבודתם ובדתם. הכפרים שנסגרו, אחרי שכל חברי הקהילה נפטרו או עזבו, הפכו למוזיאונים המשחזרים את "גן העדן על פני האדמה", כפי שכינו השייקרים את קהילותיהם.
בארצות הברית, שהייתה מקום מפלט למאמינים דתיים שנרדפו באירופה, התקבצו קבוצות עם מוזריות שונות (שייקרים, אמיש ודומיהם). היום, הם אטרקציות תיירותיות.

הגענו אחר הצהריים המאוחרים ל- North Conway. זהו מרכז יציאה ענק לטיולים באזור "ההרים הלבנים" של ניו המפשייר ואפשר לבלות כאן ימים רבים. כל מלון מנסה להיות מיוחד. אפילו המק'דונלדס כאן עם עיצוב של שולחנות כמו רכבל ארוך. במלון שלנו יש פארק מים פנימי עם מגלשות. אז נדב, שבדרך כלל לא אוהב פעילויות מסוג זה, השתכנע לעלות למגלשה ואחר כך, כבר אי אפשר היה להוציא אותו ממתחם המגלשות.   

היום השמיני - צפונה למיין

יוצאים מבוסטון ואנחנו ממשיכים צפונה לאורך החוף, דרך ניו המפשייר (שאליה נחזור) ונכנסים למיין. יש לנו היום נסיעה די ארוכה.

התחלנו את הבוקר בסאלם. מי שראה את הסרט "צייד מכשפות" עם דניאל דיי לאויס מכיר את הסיפור. בכלל הסרט מומלץ. 

וסיפור שהיה כך היה: בחודש ינואר 1692 חלתה בתו ואחייניתו של הכומר המקומי סמואל פאריס במחלה מוזרה. האבחנה של הרופאים המקומיים הייתה שמחלתן קשורה לכשפיה של שפחה בשם טיבוטה. השפחה, שהובאה עם בני המשפחה מהאי ג'מייקה, נהגה לרכז סביבה כמה בנות טובים ולספר להן סיפורי מעשיות על טקסי וודו שהיו מקובלים בארץ אבותיה. אותה שפחה מסכנה נעצרה מייד. אחרי עינויים קשים "הודתה" באשמה. לא זאת בלבד, אלא שאף האשימה נשים נוספות בשותפות בכשפים. כך החל מעגל קסמים, שבו כל אישה שנעצרה באשמת כישוף הלשינה על אנשים ונשים נוספות בקהילה כשותפים למעשיה - וזאת כדי להקל בעונשה. לא פחות מ-156 נשים וגברים הואשמו במעשי כשפים. הטריבונאל של בית המשפט המקומי, שהוקם על ידי חבורת הצדקנים בעיירה, הרשיע 55 מהם. 14 נשים וחמישה גברים נידונו למוות בתלייה - מאחר ולא הסכימו להודות בכך שהיו מכשפים, וזאת גם תחת עינויים מטורפים. אחד מהם, ברנש בשם ג'יילס קורי, אף נסקל באבנים לפי מיטב המסורת התנכי"ת עקב סירובו לעמוד במשפט. הוא לא נשבר כדי למנוע את בית המשפט מלהחרים את רכושו. ציד המכשפות המוטרף הזה נפסק רק כאשר החלו הנשים החשודות להאשים בכשפים גם את נכבדי העיר ואת עשירי העיירה. או אז הוחלט פה אחד להפסיק את המחזה הנלעג. 

הבעיה היחידה, אנחנו משכימי קום. בעיר יש מוזיאון המכשפות, מוזיאון שעווה ועוד מיצגים. אבל כאן החברים מתחילים את היום רק ב- 10..... אז סיירנו קצת בעיר, במקום שבו נערך המשפט, עברנו ליד בית הקברות (בתי הקברות כאן הם בלב העיר כך שאי אפשר שלא לעבור לידם), נסנעו קצת לנמל והמשכנו צפונה. יש לנו היום דרך ארוכה.

נסנענו בקייפ אן, רצועת חוף יפה צפונית לבוסטון. המקום הוא מרכז לדייג ותיירות בעיקר לשייט לווייתנים. עצרנו ברוקפורט, עיירה קטנה עמוסה בגלריות וחנויות קטנות. נכנסנו ל- bearskin neck שלוחת סלע ארוכה לתוך הים ואפשר לטייל עד הקצה.


עלינו על הכביש המהיר והמשכנו צפונה. בכניסה למיין נכנסו לאחד מהאאוטלטים הגדולים - קיטרי. פשוט ענק. רחוב שלם עם כ- 11 מתחמי "ביג" גדולים עם כל חנויות המותגים המוכרים והלא מוכרים. ענק. מלא אנשים. גם אנחנו בזבזנו קצת כסף בחנות נייק.


התחנה הבאה, רוקלנד שבה  נבקר מחר. אנחנו במיין, הנופים כבר שונים,
יותר יערות, ירוק, כפרים קטנים לאורך הדרך. הדרך יפה. ב- Wiscasset  ישנו "מוסד" אמריקאי - Red's Eats (יש לו אפילו ערך בויקיפדיה....). מדובר בדוכן מזון למכירת סרטנים וגם נקניקיות, גלידה ועוד. יש במקום תור כאילו מחלקים זהב.

אחרי נסיעה ארוכה נכנסים ישר לבריכה ולג'אקוזי. יום עמוס ויפה.

היום השביעי - בוסטון

איזה יופי של עיר.
יצאנו מנקודת ההתחלה של נתיב החרות בפארק. המסלול מסומן לאורך העיר והמוני אנשים מטיילים לאורכו. כמה קל לטייל בעיר ובאמצעות הנתיב המסומן להגיע לרוב המקומות המרכזיים. העיר ממש יפיפיה, שילוב נהדר של חדש וישן (וישן נראה מצויין). בוסטון הייתה עיר מרכזית במהפכה האמריקאית וזה בה לידי ביטוי בבתים המשוחזרים, בית הקברות במרכז העיר ועוד. באמת מרשים ואין ממש טעם לתאר כאן את הנקודות השונות לאורך המסלול.


באמצע המסלול, ליד Quincy Market חתכנו לכיוון האקווריום של בוסטון. נדב התלהב כמו ילד בן 9..... ראינו כרישים, אריות ים, צבי ים, מדוזות שונות ומשונות ועוד ועוד דברים מיוחדים. נכנסו גם לסרט IMAX בתלת מימד.

חזרנו ל Quincy Market. המקום הוא מקום הבילוי המרכזי של בוסטון. ה"שוק" המרכזי זה מתחם מזון ענקי. ויש כאן כמעט הכל. רק חסר דוכן פלאפל ויש הכל. אפילו שווארמה ובקלאווה יש למי שממש רוצה. נדב אכל טבעות בצל....

בין 3 המבנים הארוכים של השוק, יש מופעי רחוב נחמדים והאווירה כיפית. נקי, שקט, צבעוני, כל מה שמרכז בילויים בעיר צריך להיות. איזה יופי. 

הייתה לי הפתעה קטנה בבוסטון. אתה חושב שעברת על הדברים המרכזיים בעיר, והנה, "פספסתי" נקודה מעניינת - הסדרה "Cheers" (חופשי על הבר) מבוססת על פאב מקומי בבוסטון. בוסטון ידועה בפאבים השכונתיים שלה. אפילו ליד המלון היה אחד כזה. פאב מעוצב, עם בר מרכזי, שולחנות, מסכים המציגים משחק בייסבול. כמו בסרטים. אז הפאב ה"מקורי" הנמצא עד היום לא רחוק מהפארק, אבל הבעלים הקים העתק שלו בשוק, עם חנות מזכרות של הסדרה.  למי שאהב את הסדרה ואת ההמשך שלה עם פרייזר, זו הייתה נוסטלגיה נחמדה.

היום השישי - היסטוריה אמריקאית

היום, עשינו היסטוריה.

ובכן, לא ממש "עשינו" אלא ביקרנו ב-2 אתרים מרכזיים בהיסטוריה של ההתיישבות בצפון אמריקה.

התחלנו את היום בנסיעה ל- Plymouth. לפלימות' הגיעה האונייה ה- Mayflower עם 102 מהגרים. אלו נחשבים קבוצת המהגרים הראשונה שנחתה ב"עולם החדש". האונייה שטה במשך 66 יום, עצרה במספר מקומות ולבסוף נחתה סופית בפלימות'. נקודת הנחיתה מצויינת היום על ידי אבן Plymouth Rock. האונייה במקום הינה שחזור מדוייק שנבנה באמצע שנות החמישים באנגליה ועבר גם את אותו מסלול מאנגליה לאמריקה. עלינו על האונייה והאמת, מדהים איך 102 איש הצליחו לעבור את המסע הזה. אונייה קטנה, בתנאים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין.

טיילנו קצת בחוף של פילמות'. הנוף מוכר, חופים, יאכטות, בתי עץ. מן הסתם נוף שונה מהנוף שהמהגרים ראו כשנחתו על החוף.

מפלימות' המשכנו לכיוון בוסטון. מערבית לבוסטון נמצאת העיירה Concord. סמוך לעיירה, החל בצורה לא מתוכננת הקרב שציין את תחילת מלחמת העצמאות של המושבות. קצת היסטוריה. המושבות בעיקרון לא רצו עצמאות אלא הכרה כאזרחי הממלכה ואף ייצוג בפרלמנט בטענה ש"אין מיסים ללא ייצוג". כמו שאמר ביל קלינטון - It's the economy, stupid. זה רלוונטי גם למלך ג'ורג' השלישי....

באפריל 1775, שלח הגנרל גייג' - מפקד הצבא הבריטי ומושל מסצ'וסטס - גדוד לקונקורד כדי להחרים מחסני נשק. ב-19 באפריל נפגש אותו הגדוד עם אנשי מיליציה, ליד העיירה לקסינגטון.

בקרב שהתחולל ליד העיירה, הובס הכוח הבריטי והוכרח לחזור לבוסטון, שם הכריזה אספת המחוקקים על הגנרל כאויב המולדת. הייתה זו "הירייה שנשמעה ברחבי העולם". הפארק משחזר בצורה יפייפיה את יום הקרב ואת מסלול הנסיגה של הבריטים שלאורכו נערכו מספר קרבות באותו יום. בגשר בקונקורד עמדו משני הצדדים הכוחות וירו, כמנהג הזמן אחד בשני ברובי מוסקט.

בקונקורד עורכים גם שחזורים  של הקרבות. אנחנו ראינו סרט המשחזר את אירועי אותו יום. באחד הבתים פטפט איתנו אחד המציגים (התמונה איתי) והשווה באהדה רבה לישראל בין הערכים האמריקאים לישראלים והשאיפה לעצמאות.

הגענו לבוסטון. המלון שלנו בקיימברידג' אז יצאנו לכיוון כיכר הרווארד אשר צמודה למתחם של המכללות של הרווארד. בטיול הזה דגמנו 2 אוניברסיטאות ברמה עולמית. אני לא בטוח מי מדורגת גבוה יותר, נדמה לי שהרווארד למרות שייל משדרת יותר יוקרה. אבל יש אוויה ברחובות. נכנסנו לחצר המרכזית בהרווארד כדי לנשום קצת אוויר פסגות אקדמי. מי יודע, אולי נדב יחזור לכאן יום אחד (איך אומרים הבני דודים שלנו, אינשאללה...) .

היום החמישי - מרתה'ס ויניארד

מרתה כבר מזמן לא כאן, וכרמים גם אין ממש, אבל האי מרתה'ס ויניארד הוא בלי ספק אחד המתויירים בניו אינגלנד. לפי הפרסומים, הנשיאים הדמוקרטיים - קנדי, קלינטון, אובמה - נוהגים לבלות כאן. אז לא פגשנו באף נשיא, אבל הגענו לאי יחד עם רבים אחרים לבלות יום שבת.

קצת חששנו ממזג האוויר, אבל עד שעזבנו את האי, היה מזג אוויר חם ושמש חזקה. אני כבר שומע את הקריאות כשנחזור לארץ, "איזה שיזוף תפסתם..". בגלל הגשם אתמול, לא לקחנו קרם הגנה, ועכשיו, אנחנו וברק אובמה כמעט באותו צבע עור.

אנחנו משכימי קום גם בארץ, אז הספקנו למעבורת מוקדמת יחסית והגענו לאי. אמרתי שננסה קצת משהו אחר ושכרנו אופניים. חברים, האופניים זה כיף, אבל צריך להיות בכושר בסיסי, וחלק מסויים בפמליה שלנו, שלא ננקוב בשמם, ממש לא בכושר.

אז כאמור נחתנו עם המעבורת ב- Oak Bluffs ויצאנו לנסיעה באופניים לעיר הסמוכה - אדגרטאון. נסיעה של 6 מייל. הנסיעה לאורך החוף, אנשים מגיעים עם כסאות חוף. החופים די צרים כפי שמוכר בניו אינגלנד. לאחר נסיעה של כשעה, הגענו, מיוזעים כהוגן לאדגרטאון. כמעט שכחתי לציין שאני ונדב רכבנו יחד באופניים עם נגרר מאחור שנדב יושב על אופניים בלי גלגל קדמי והכידון שלו בעצם מחובר אלי, כמו שרואים בתמונה. הנסיעה באופניים לסיגי לא הייתה כאמור קלה, אבל נדב נהנה מכל רגע !

חזרנו ל Oak Buffs. מרכז העיר נדמה כאילו נשאר בערך ב- 1935 אבל במצב טוב. בתי העץ, חנויות צבעוניות, מסעדות מקומיות (אין רשתות מוכרות). אכלנו פיצה וסלט טעימים. בלב העיר יש מתחם נפרד לחלוטין של אגודה (בעלת צביון דתי) אשר הקימה פארק עם בתים ויקטוריאניים יפייפים, ממש בלב העיר. מהרחוב הראשי נכנסים באחד הרחובות הצדדיים ומגיעים לעולם אחר - כמו שאמרתי, חזרה ל- 1867.



עייפים, חזרנו למזח לקראת השייט במעבורת ליבשת. הנמל מלא באוניות, מתרחצים, בתי חוף. די מהר השמיים מתכהים ושוב, קצת לאחר שהחל השייט, התחיל גשם די רציני. פשוט גשם חורפי כבד באמצע הקיץ.

היום, גם נדב היה עייף מידי אז נחתנו בחדר, כביסה ולישון. היום אני ישן עם נדב והחיוך שווה את הכל.
-----------------------------------
באמצע הנסיעה באופניים בחזרה, בין העליות, קרן התקשרה. איזה כיף לשמוע אותה. דיברנו איתה כמה דקות ואני חושב שזה נתן לנו דלק להמשיך אחרת קשה לי להסביר את הסיום היחסית מהיר של הנסיעה.

היום הרביעי - קייפ קוד

23 ביולי ויורד כאן כל אחר הצהריים והערב גשם זלעפות. לא טפטוף קל של קיץ, אלא גשם שאצלנו בחורף לא יורד.
היום יצאנו לקייפ קוד עם המון ציפיות (שלי). בסופו של יום, דווקא בפרוסינסטאון הייתה לנו החוויה הכי מיוחדת.
התחלנו את הבוקר בחווה לגידול חמוציות (הגדלות בבריכות). אז עכשיו זה לא העונה ואין ממש מה לראות, אז קנינו חמוציות מצופות בשוקולד...בשביל הטעם הטוב. המשכנו לקייפ קוד. מרגישים את הלחץ בכביש 6. קייפ קוד מתויירת ועמוסה מאוד. החופים שמטופלים על ידי רשות הפארקים, החנייה כבר הייתה מלאה, אז ויתרנו על ההמתנה של "אחד יוצא אחד נכנס". בדיעבד, זה היה לטובה, חזרנו אחר הצהריים, היה מקום בשפע וחסכנו 15 דולר כניסה...

אז המשכנו עד פרובינסטאון ועלינו על שייט לוויתנים. איך אומרת הפרסומת, אל תהיה סקפטי. אז היינו בהתחלה אבל לאחר כשעה של שייט, פגשנו להקה של כ- 6 לוויתנים אשר עלו וירדו ואפילו נתנו לנו מופע קפיצות מרהיב, שהמדריך וצוות הספינה השתוללו מהתרגשות ואמרו לנו שזה ארוע נדיר. האמת, באמת מדהים.

טיילנו קצת בפרובינסטאון. אני התפנקתי על המרק המסורתי של ניו אינגלנד, ה- Clam Chowder - מרק צדפות עם תפוחי אדמה ובייקון. בניו אינגלנד מגישים אותו עם מעין קרוטונים. היה חם וטעים. אני תמיד בדיעה שמרק חם, זה כבר 75% מהטעם, בייחוד כשקריר.....

אחר הצהריים התחיל טפטוף קל אשר הלך והתגבר אז עלינו על הרכב, נסענו לאורך כביש 6A עם החופים המפורסמים של  קייפ קוד עם הצמחיה והגדרות. חזרנו לחוף שבבוקר היה מלא. הגשם כבר ממש התחיל להיוץ חזק, אז כבר נסענו למלון.

נדב, כמובן, לא ויתר לי על בריכה. אז שיחקנו בכדורגל מים. הוא כמובן תמיד מנצ'סטר ואני תמיד בוחר להיות הפועל קרית ים..... בחירה בעייתית מפני שקיים סיכוי שהפועל קרית ים ינצחו את מנצ'סטר יונייטד, ולא, זה לא מתקבל על הדעת והוא ממש דורש שאחליף קבוצה.

היום השלישי - ניופורט

"ניופורט - בירת היאכטות העולמית".... (הרי הכל אצל האמריקאים מס' 1 בעולם).
התחלנו את היום בנסיעה בטרולי של ניופורט עד לקצה ה"טיילת" ומשם רגלית בטיילת Cliff Walk. החלק הראשון של ההליכה, טיילת זה בטוח לא. הליכה על שביל שעובר בסלעים ואבנים וצריך להיזהר. אבל הנוף בהחלט מרשים, משני הכיוונים, הים והחוף עם בתי העשירים - ומדובר בעשירים של ממש.

ההליכה בסופו של דבר די נעימה. ההחלטה לעשות את ההליכה בבוקר הייתה ממש נכונה, בגלל מזג האוויר ובגלל שבשעות הבוקר היו מעט אנשים בטיילת. אחר הצהריים די מתמלא האזור במטיילים. לאורך הטיילת ובעצם, לאורף החוף, בתים מפוארים, אבל בלי חומות, רק גדרות חיות ואפשר לעבור, לצלם ולראות את היופי שלהם.

יש כמה טירות מפורסמות אשר מהוות אתרי תיירות של העיר ונבנו בעיקר במאה ה- 19. אנחנו, בצהריים נכנסו למפורסמת שבהן - Breakers. הבית זה שגעון גדלות של עוד אמריקאי עשיר (אגב טירת הרסט בקליפורניה). הבית היה של האיש שבנה קווי רכבות בתקופה שאלו החלו להתפתח ומן הסתם, עשה הון עצום.

חזרנו עם האוטובוס למרכז ההיסטורי של ניופורט. עשיתי ביקור בבית הכנסת הראשון בארה"ב - טורו. כרגיל, כמו בכל מקום בעולם, גובים תשלום גבוה עבור כניסה לבתי כנסת, וזה מטריף אותי בכל פעם. במקום ביקר פעמיים ג'ורג' וושינגטון ואף העביר מכתב הבהרה לבקשת הקהילה בעניין חופש הדת.

טיילנו באחד המזחים עם הכמות האדירה של היאכטות. הכל נראה כמו גלויה אחת גדולה. בהמשך, נסענו ב- Ocean Drive אשר עוברת לאורך החוף וסיימנו, כרגיל, בבריכה במלון.
-----------------
דיברנו עם איתי בסקייפ, והיה כיף !! קיבלנו גם מייל מקרן, והיה כיף כפול.
אז לילה טוב לכל משפחת זוסמנוביץ המפוזרת... 

היום השני

אוניברסיטה וים, חם בבוקר, גשם בערב, בקיצור יום "מעורב".

התחלנו את היום בביקור בניו הייבן וסיור באוניברסיטת "ייל" הנחשבת אחת היוקרתיות בארה"ב. האוניברסיטה ממש חיה בתוך העיר ומשתלבת בצורה יפיפיה בתוכה. סיירנו בין קולג'ים, מבני מגורי הסטודנטים, ספריית האוניברסיטה, ספרייה לספרים נדירים ועתיקים שכללה גם תצוגה של התנ"ך של גוטנברג וספרים בני 500 שנה ויותר, והכל במבנה מיוחד עם אור שמשתקף דרך הקירות. בקיצור, אני מאחל לילדים שלי שילמדו כאן ואני מאחל לעצמי שאוכל לממן את שכר הלימוד....(אגב שכר לימוד, עבר בחור צעיר, נראה כמו סטודנט ולא הומלס, בין הפחים ואסף בקבוקים. אולי זו הדרך שלו לממן לימודים..).
ניו הייבן, המשכנו דרך כביש 146 ועיירות קטנות לאורך החוף עד לגרוטון. גורטון, נכנסנו למוזיאון הצוללות של הצי שזה בעצם צוללת ותיקה - "נאוטילוס" שעומדת כאן לתצוגה. אני ונדב נכנסנו והיה קצר ונחמד.

המשכו עוד קצת והגענו למיסטיק. הסיור בנמל היה מיותר לחלוטין ויקר.

אחת האטרקציות המרכזיות במיסטיק - מיסטיק פיצה. במסעדה הזו צילמו את הסרט מיסטיק פיצה ואז התגלתה גם ג'וליה רוברטס. אז אולי המלצרית הנחמדה שלנו תהיה יום אחד ג'וליה רוברטס החדשה.....הפיצה האמת די טעימה, המסעדה יפה עם המון תמונות של שחקני קולנוע ותמונות מהסרט. ממוסחר, קיטצ'י, אבל נחמד, לא יקר מידי, המסעדה די מלאה אבל לא צפופה. בקיצור, מי שכבר מגיע למיסטיק - מומלץ.

הגענו למלון, אני ונדב ישר לבריכה, היה כיף (גם לי... מותר לי).
החבר'ה כבר בשינה עמוקה ואני תיכף מצטרף אליהם.

היום הראשון

מתחילים.
בתל אביב הבידוק האוטומטי והצ'ק אין המוקדם הביא לכך שעברנו את כל הסיפור בכ- 10 דקות. בלי להגזים.
פגשנו גם בשדה את החבורה של מכבי מ- 77 - ברודי, ברקוביץ ,ארואסטי, אולסי.

הטיסה
אז אחרי הטיסה "הקצרה" של למעלה מ- 11 שעות, הגענו לניו יורק.
ציון לשבח !!! לנדב על התנהגות בוגרת למופת. באמת. אני חייב לציין גם שה- PSP היה שווה כל גרוש.
נחתנו בניו יורק וביקורת הגבולות הייתה ממש קטסטרופה. התור היה כמעט עד ניו ג'רסי. כמעט שעתיים עד שעברנו את ביקורת הדרכונים. הגיעו איתנו כמה טיסות ממדינות מאוד ידידותיות ולדעתי, השוטרים חשבו שהם תחת מתקפת טרור. המון נכנסים שלחו אותם לחדר צדדי, כל אדם בדקו וחקרו והקצב היה איטי להחריד.
אותנו העבירו בזריזות, אבל עד שהגענו לשוטר בכניסה זה היה סיוט מיותר. היתרון, המזוודה כבר חיכתה לנו...

לקחנו את הרכב, בדיוק כמו ב- 2006, נדב התנחל על הספסל האחורי ויצאו ל- New Haven שתהיה נקודת היציאה שלנו מחר. אנחנו עייפים שאי אפשר לתאר, אבל סחבנו זמן ונקווה לשינה טובה.
תמונות יתחילו מחר, אז, ישראל, בינתיים, לילה טוב.

לקראת ניו אינגלנד

ואתחיל בהמנון המטייל (וכרגיל תודה למאיר ז"ל)
- - - - - - - - -
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה

עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה
הטרופה השרופה הצרופה הגלופה

הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
- - - - - - - - -

איך נסענו פעם לחו"ל....(?), קנינו ספר של רוזמרין, מפה 1:500,000, כרטיסי טיסה אצל סוכן הנסיעות, בתי מלון מי חשב בכלל להזמין מראש, ויאללה, לדרך. היום הכל, אבל הכל, באינטרנט. איזה כיף. או לא??
אחרי שעות ולילות של הכנות, שיטוט אינסופי באתרים בנסיון לדלות עוד פרור מידע, חלילה נפספס משהו, גוגל, מפות גוגל, גוגל Earth, ועוד גוגל, ועוד גוגל, ועוד גוגל.....אתר "למטייל" המצויין, ועוד פעם גוגל. אבל אני כבר מתורגל כמו חיילים סיניים במצעד צבאי בכיכר טיין-אן-מן.
אז כולנו מתחילים לארוז, קרן למחנה הקיץ שלה בויסקונסין, איתי קצת יותר מאוחר לבולגריה ואנחנו לניו אינגלנד וניו יורק. אפילו נדב משתתף השנה בהמולת האריזה. לא שכחתי את בוני, היא יצאה לנופש בתנאי 5 כוכבים במצפה עדי.

את הקיץ האינדיאני של ניו אינגלנד, נבקר בפעם אחרת, אז בינתיים,

Here we Come.