הורים וכנאפה נוטלה

‏טרנד הכנאפה שמציף את המדינה כבר שנה+. שבוע שעבר נדב וירין הביאו מגש מ"כנאפה נוטלה"

היום הכנתי את הכנאפה שלי. עם גבינת עיזים חמאה ומי סוכר, כמו שצריך. פינקתי עם נוטלה. אומר בצניעות המוכרת שלי - אין בכלל מה להשוות.

כמה מילים על התקופה שאנחנו עוברים עם אמא. לא בדיוק התקופה שנרצה לזכור, אבל עדיין, תקופה מורכבת.

אמא דמנטית והמצב הקוגנטיבי שלה מתדרדר מיום ליום. היום באנו לבקר. היינו איתי, שובל, קרן סיגי ואני. אחר כך הגיעה גם אוקה. כשקרן הייתה שם לבד עוד היה נחמד וסביר. כאשר נכנסו איתי ושובל, כמו קלפים שנטרפו. מתקשה לזהות את שובל שלא ראתה אותה כבר זמן. אומרת שהיא מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה לפני 30 שנה. קרן קמה ועברה כסא ופתאום היא לא מזהה אותה. בקיצור, כל שינוי יוצר תגובות שאנחנו מתקשים לעכל.

האישה שהייתה אוהבת, חכמה, בשלנית, דעתנית היום חיה בעולם משלה. זו אמא שלי, הסבתא של הילדים וכבר סבתא רבה ל-2 נינים ועצוב שהיא מאבדת את זה. אין שום דרך אחרת אלא להמשיך ולתמוך. אני ואוקה בתורנות יום כן / יום לא ועדיין כל פעם שאני בא, היא אומרת שהמון זמן לא הייתי וכשאני הולך היא מבקשת שאבוא כשיהיה לי זמן.

הנכדים זהב טהור. באמת. מגיעים לבקר, מתקשרים. איזה קשר נהדר בין חבר'ה צעירים לסבא וסבתא שלהם. בשביל אבא הם סם החיים העיקרי היום. רמת האהבה היא בלתי נתפסת.

קורונה 2020 א'

2020 שנה מטורפת. לתאר בפוסט את מה שאנחנו עוברים זו משימה אולי בלתי אפשרית. 

חזרנו מונציה בתחילת פברואר. איזה טיול נהדר היה לנו.

באותו הזמן היו בעיקר דיבורים על הנגיף ה"סיני". ארגון הבריאות העולמי דיווח כל יום על נדבקים ומתים. בסין הגיעו ל-80 אלף נדבקים. כולנו ציקצקנו בלשון וראינו כתבות של איציק הסיני על הסגר בווּהָאן. נו, אז, הנגיף החליט שהשוק בווּהָאן קטן עליו ועשה קפיצה קטנה לאיטליה, ומשם לספרד, צרפת, גרמניה, בריטניה. לכל אירופה. כמובן שגם לארץ הקודש הוא הגיע. המשיך בקפיצה ענקית לארה"ב ודרום אמריקה. בפועל, לכל העולם.....

אז ה-80 אלף נדבקים של סין זו בדיחה קטנה. העולם כבר סופר מעל 15 מילין נדבקים, 625 אלף נפטרים ועוד המסיכה נטויה. 

לישראל הנגיף הוא הגיע בסוף פברואר. התחיל בביקור קצר בחנות צעצועים הפיראט האדום ומשם יצא לטייל בארץ עם העדפה מסויימת לביקור מיוחד בשכונות של חרדים אבל בשאיפה, באמת, לבקר את כולם. כמו אליהו הנביא בפסח. רק תפתח את הדלת והוא יגיע.

ההתנהגות של הקורונה זה כמו "כדור הפלא" הצבעוני שהיינו משחקים כילדים. זורקים אותו והוא קופץ כמו משוגע לכל כיוון ובשום שלב אי אפשר לדעת לאן יגיע בקפיצה הבאה.

יש אין ספור אתרים עם עדכוני קורונה. הטובים שבהם -

Worldmete CoronaVirus

Johns Hopkins University

וההתדרדרות הגיעה -

* סגירת השמיים (בכל העולם) והגבולות. בגדול, העולם נסגר. אין מעבר בין מדינות. שֶנְגֶן.... שֶמִנְגֶן.... הכל סגור.

ביטלנו את הנסיעה של סיגי לברלין שהייתה מתוכננת לסוף מרץ. הרציונאל היה לקבל את הכסף מהביטוח. יתר הבנות לא ביטלו כי "חבר" עוד חשבו שהטיול יהיה בנובמבר..... Silver lining / אופטימיות היא שם המשחק.

הרבה מיילים, עצבים ואפילו הגשת תביעה לבימ"ש לתביעות קטנות אבל בסוף, אחרי 4 חודשים ראינו את ההחזר מהשטיח המעופף וחברת הביטוח. באותו זמן עוד חשבתי שיש התכנות לנסיעה לארה"ב .....😂😂😢. הייתי בודק כמעט ברמה יומית את ההודעות של משרד החוץ האמריקאי לגבי כניסת טיסות מאיטליה. היום, כשארה"ב עמוק בתוך המגיפה עם 4 מיליון (!!) נדבקים ו-150 אלף נפטרים, זה נראה מצחיק (או בעצם עצוב). אז כמובן שגם הטיול לארה"ב בוטל. אלאיטליה ביטלה את הטיסות. את הכסף הבטיחו להחזיר אבל עד היום (יולי 2020) עוד לא ראינו החזר. בסוף יחזירו.

כמה עבדתי על הטיול הזה. כדרכי בקודש, הכנתי מסלול מפורט ומדוקדק. היה צריך להיות טיול מיוחד. כולם היו.
בגלל הביקור המתוכנן בפילדלפיה, ממש עשיתי קורס לא פורמאלי על ההיסטוריה של ארה"ב ממחצית המאה ה-18, מלחמת העצמאות והקמת ארה"ב, החוקה והתיקונים הראשונים לחוקה. אנשים מדהימים. הדמויות שהכי התעמקתי בהם היו בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון אבל היו עוד רבים וטובים. באמת תקופה מדהימה מבחינת התוצאות שלו וההשפעה על ההיסטוריה העולמית אפילו עד ימינו. מצאתי ב- YouTube סדרת הרצאות של פרופ' אייל נוה מאוניברסיטת תל אביב "ארה"ב מעליה לשקיעה?".  14 הרצאות מדהימות (שעה וחצי כל אחת). מומלץ בחום. 

את הנסיעה המסורתית לקפריסין בראש השנה גם ביטלנו. את שלב התמימות כבר עברנו. השמיים עדיין סגורים ואנחנו עמוק בתוך הגל השני שמבחינת נבדקים הוא פי 2 מהגל הראשון. גם כאן עוד צפויה לי מלחמה קטנה עם חברת הביטוח. אל Avgi's Home עם ציון ומירטה בוודאות עוד נחזור.

* שוק ההון. פעם ראשונה שעשיתי מעשה של מימוש כולל של השקעות. הבורסות בתחילת מרץ צנחו כמו האנשים שקפצו ממגדלי התאומים. במהירות, עם הראש למטה. במשך שנים היו משברים - המשבר של 2008, המשברון של דצמבר 2018 ועוד. ב- 2008 היה ברור שזה משבר פיננסי ולא ריאלי ושהשווקים יחזרו וזה אכן קרה תוך שנה. בדצמבר 2018 היה משבר שאף אחד לא ממש הבין. יותר כמו מימוש נקודתי שקצת הלך רחוק מידי אבל התיקון היה די מהיר. 2019 הייתה שנה מטורפת בבורסות. אבל ב- 2020 - זה היה משבר גורף. השווקים פשוט עומדים. ההשלכות הרסניות. פה אמרתי שאין לי כוח נפשי לנפילות כאלו מטורפות. אז מימשתי בבת אחת הכל. כמו שסיינפלד אמר Like a band aid, right off.

גם לי היה ברור שבטווח הארוך יהיה תיקון אבל כאן הטווח הארוך נראה ארוך מתמיד.

בארה"ב השוק די חזר לרמות קרובות לרמה הקודמת אבל הם עמוק בתוך המגיפה, לפני בחירות. יש הרבה דיבורים על הזרקת הכסף הענקית של הממשל לשוק. רמת סיכון מאוד גבוהה. עוד לא הגעתי לתובנה שזה הזמן להיכנס. מבחינתי הסיכון עדיין גדול מאוד ואני אפילו מעדיף להפסיד תשואה. בישראל, המדדים עוד רחוקים מהרמות של תחילת 2019. השוק כאן במשבר גדול, הגרעון צפוי להיות ענק. היינו במעל מיליון מובטלים וגם עכשיו, כמות המובטלים לא ממש מצליחה לרדת מתחת ל-800 אלף. מספרים משוגעים. כרגע הממשלה שופכת כסף כמו מים מצינור כיבוי אש שפתוח על עוצמה מלאה. בשלב מסויים, הזרם ייגמר בצינור.

התובנה האישית שלי - עד שלא יימצא חיסון, השוק לא באמת יחזור לשגרה. בכל מקרה, העולם אחרי הקורונה יהיה שונה באופן מהותי מהעולם רגע לפני . שוק הנדל"ן למסחר ומשרדים יעבור מהפכה ענקית. המסחר הקמעונאי. הממשלות יצטרכו להחזיר חלק מהכספים ששפכו בלי אבחנה. בקיצור לא פשוט. רמות הסיכון עדיין גבוהות לטעמי. ברור שמי שירצה להקשיב לסולידית, שייכנס עכשיו..... החלטות נטילת סיכון הן החלטות אישיות. אין נכון לא נכון.

הכלכלות הריאליות מתכווצות באופן משמעותי. ענפי התיירות בקריסה - חברות תעופה בגדול עומדות כבר 5 חודשים. ערים שעד לאחרונה צעקו שהם רוצים פחות תיירים - ונציה, ברצלונה, אמסטרדם - לא ראו תיירים 4 חודשים. בתקופת הסגרים של חודש מרץ התמונות מהעולם היו מטורפות. רחובות שוממים שאפילו בסרטים לא רואים דברים כאלו.

ענף המסעדנות במשבר ענק. קניונים בירידה ענקית וסוגרים בשעות מוקדמות. 

שופרסל וחברות השליחויות חוגגים בגדול.

*הורים 

אוי כמה שהם סובלים. כמה שהם סובלים. הגל הראשון פגע קשה בבתי אבות. אמרו לכולם לא להתקרב לזקנים. ואלו לא מבינים לאן כולם נעלמו..... אמא עוברת תקופה קשה מאוד. 5 חודשים בתוך הקורונה, עדיין לא מבינה מה קורה. למה אי אפשר לשבת כולם ביחד. מגיעים אליהם ב"טיפות", כל פעם כמה מהמשפחה. היא תמיד קמה אלינו ואומרים לה לחזור לשבת בספה. כל הזמן שואלת את אבא למה הוא לא הולך לשבת איתנו וכנראה חושבת שאולי הבעיה איתה. בלתי נתפס.

ההורים היו רגילים לשגרה יחסית בריאה של יציאה להרצאות, חוג פה, חוג שם, חברת חשמל, תיאטרון, סרט בשלייקס וכמובן רופאים. היומן שלהם היה מלא.... כל זה נעלם ברגע. חוץ מהרופאים והתרופות. ובתקופה כזו, למבוגרים, המצב רק מחמיר.

הנכדים ענקים. פשוט ענקים. מבקרים, מתקשרים. להורים, זה סם החיים.

את הפוסט הזה אני אסיים לבינתיים.

יגיעו עוד פוסטים על חוויות הסגר, זום, חגים (פסח, יום העצמאות) החזרה המסויימת ל"שגרה", אבטלה...  איך תהיה החזרה לעולם החדש. בטוח שיש עוד המון רגעים לציון ונושאים לציין.

אולי עד שאסיים את הזכרונות על התקופה הזו יסיימו כבר לפתח את החיסון שכולם כל כך מחכים לו.

ימי קורונה ממשיכים. נפרדים מבוני

סוף יוני 2020

הפעלתי מוזיקה במחשב ובאופן רנדומאלי התחיל להתנגן עכשיו "ניצוצות" של רמי פורטיס ובארי סחרוף.

פורטיס מדבר על האדם האחר שקיים בתוכו, ועל המאבק איתו. אני פשוט חושב על החודשים המטורפים שעוברים עלינו.

אז שמתי כמה מילים. לא חשוב ההקשר. כל אחד בוחר את ההקשרים שלו. פשוט מילים יפות בשיר נהדר.

"צועק אל הירח, בוכה ומקלל

מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל....

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב

כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע

כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה"

איזה שיר נהדר וכל כך מתאים למצב הרוח. שלי ומצב הרוח הכללי.

אז מה היה לנו מאז העדכון האחרון - 

נפרדנו מבוני שלנו (21/06/2020). בת 14 וחצי ואיתנו 14 שנים. 

(אני כל כך אוהב את התמונה הזו. שאפו ענק לשובל על תמונה מדהימה)

לא קל ולא נעים להיות זקן. כלב או בן אדם.

כבר התקשתה לקום ולעמוד שלא לדבר על לצאת לטיול שכל כך אהבה. בשבועות האחרונים עברנו לאוכל רך ופסטרמה לפינוק שעזר לה מאוד לעבור איתנו עוד חודש של מבטים. 3 הימים האחרונים לא היו נעימים. בסוף בלית ברירה קיבלנו את ההחלטה להיפרד. 

מילה יפה "הרדמה". אז חברים, זה לא קל וחבל שלא הכינו אותנו. זה אירוע קשה. 

נדב לא באמת זוכר את עצמו בלי בוני. מלווים אחד את השנייה שנים באהבה מרשימה. כמה שנדב דאג לה בשנים האחרונות. מעיד המון על הילד !! זה לא רק נדב. בשנים הראשונות איתי היה איתה המון באותה אהבה לבוני שהוא העביר לנדב. 

אנחנו תמיד נזכור את בוני הכלבה המושלמת - אוהבת, חכמה, אוהבת פינוקים, נוחה לכולם ומפגינה חיבה קרובה.

כמה שמחה וקפיצות בסיבובים כשלקחנו את הרצועה לקראת יציאה. איזה מבטים הייתה נותנת כשמישהו הראה סימנים של יציאה לטיול. כשהייתי שם את הסנדלים כבר החלו הריקודים והדבקות המסתובבות. איזה קפיצות לגובה ועל הגדר. 

היינו יושבים בסלון ופתאום בוני קמה והולכת לדלת ומסתכלת על הדלת הסגורה. ידענו מישהו (סביר להניח בבה) מגיע. הייתה מזהה את הצלילים מרחוק. מדהימה. נדב היה מריץ אותה ועושה לה גליצים עד שפעם אחד אפילו התנגשה בדלת הכניסה. 

אוזן ימין תמיד זקופה ואוזן שמאל שמוטה. סימן היכר ייחודי שלה.

כל כך הרבה זכרונות מיוחדים ונעימים. 

אני כבר כמה פעמים השבוע יוצא לחניה והאינסטינקט בודק איפה בוני. אולי שוכבת לצד השברולט הלבנה.

חשבתי שיהיה יותר קל. אז לא. זה צובט והיא חסרה.

ביום של הפצצה Bomba Day in Venice

בשבת הקרובה סיגי ואני נוסעים לונציה.

העולם די משתגע בימים האחרונים. וירוס קורונה מסין מאיים על כולם, ראש ממשלמת ישראל נוסע לרוסיה ומחזיר בחורה שהורשעה בהברחת סמים מרוסיה במסגרת קמפיין בחירות (מס' 3 בשנה האחרונה) הזוי. אז קצת אֶסְקֶפִּיזְם תמיד מומלץ במצבים כאלו ואין טוב מנסיעה לחו"ל.

קצת עדכון על עלויות נסיעה בעידן ה- Low Cost. טיסה לונציה עם EasyJet לזוג, כולל מזוודה אחת (23 ק"ג) עלתה לנו 700 ש"ח. 5 לילות במלון בדרגה 4* בונציה (Best Western Plus Hotel Bologna) כולל ארוחת בוקר עולה 1,350 ש"ח. היינו במלון הזה ב-2011 ומדובר במלון מצויין. 

סך הכל לזוג - טיסה + 5 לילות כולל א. בוקר - 2,050 ש"ח (נהיה הוגנים, בגלל הטיסות זה בפועל 4 ימים מלאים...).

עכשיו קוראים נכבדים, אתם מוזמנים להזמין 4 לילות בבקתת עץ בעמוקה. יעלה לא פחות מ-3,000 ש"ח. 

בזמן שאנחנו נבקר בפיאצה סן מרקו, גשר ריאלטו, ארמון הדוג'ה ועוד, הנופשים בעמוקה יוכלו לבקר בקבר רבי יונתן בן עוזיאל שיש המייחסים לו סגולות לשידוך. בהצלחה עם השידוך.

לקראת הנסיעה לונציה, הזמנתי כרטיסים למרפסת בארמון Fondaco dei Tedeschi שהפך למרכז קניות יוקרתי.

אתמול אני מקבל מייל מוזר מאוד בזו הלשון - 

We regret to inform you that on Sunday, Feb 2 the store opening hours are being rescheduled to a later time due to the dismantling of an explosive device in Venezia Porto Marghera which will impede access to the City of Venice.

מה? סוגרים את ונציה לפירוק פצצה? WTF??

אז כן. מסתבר שבמסגרת עבודות בנמל ונציה (לשם דיוק - נמל מרגרה Porto Marghera) מצאו במקום פצצה במשקל של 500 ק"ג ממלחמת העולם ה-2. כן. חתיכת פצצה שלפי האזור שנסגר לתנועה, יכולה ל"טפל" באזור ברדיוס של כ- 1.5 ק"מ... נחמד.

אז לאחר לא מעט דיונים, הכריזו על ה-2 לפברואר (יום ראשון)- Bomba Day. סוגרים רדיוס של 1.8 ק"מ מאזור הפצצה כדי לנטרל אותה ולהוציא אותה מהנמל. בין היתר ייסגר הגשר שמחבר בין מסטרה לונציה. לפי התוכנית הגשר יהיה סגור בין 7:30-12:30 אבל לך תסמוך על איטלקים....

אני לא מבין. איפה כל הבישופים והקרדינלים של הכנסייה הקתולית? עבודות ביום ראשון קודש? מה זו הפריצות הזו?

צריכים לשלוח אותם לקורס ניהול מדינה מזורז במאה שערים ובבני ברק.

נקווה שלא יהיו בעיות, ללא שביתות איטלקיות ושהכל יעבור בשלום.

אם כך, "ביום של הפצצה" יש לנו 2 אלטרנטיבות - לצאת לונציה ברכבת של 7 בבוקר או לחכות לסיום הפרוייקט ולצאת לונציה בצהריים. כנראה נלך על האופציה השנייה. ונציה ביום ראשון לא מתעוררת לכוס קפה איטלקי טוב לפני 10 בבוקר ואין לנו מה לחפש בעיר שוממה וקרה ב-7 בבוקר. נטייל קצת ל- Piazza Ferretto, הכיכר של מסטרה.

arrivederci venezia 

יציאה לדרך חדשה ומתחילים ב... קרקוב

היום זהו אחד הימים המיוחדים בחיי.

אחרי כמעט 30 שנות עבודה (התחלתי לעבוד בשטרן, אברדם את וייסקופף במרץ 1990), אני יוצא באופן פורמאלי לדרך חדשה, לא ידועה. אתמול החזרתי את הרכב לקיבוץ חניתה. עוד "לבנה" בקיר היציאה לדרך החדשה.

השנתיים האחרונות היו שנתיים "מיוחדות" שאולי ארחיב עליהן בהמשך. עכשיו זה עוד לא הזמן. אני עוד לא מוכן לזה.

אני שלם עם השינוי באופן לא יאומן. בבית כבר חודשיים, מתחיל לחשוב על מה עושה הלאה וזה יגיע.

בינתיים, אין כמו קפיצה קטנה לחו"ל כדי להתחיל את הפרק הבא.

אז נדב, סיגי ואני נוסעים לקרקוב ל-5 ימים. קרן בארה"ב, איתי בדיוק חזר מקמבודיה, אוקה ומושיק בצרפת, ליאור אדווה ונווה בהודו, ניר בסיני. רק בבה ופידר "תקועים" בקרית ביאליק.

אז אני מאחל לעצמי הצלחה והנאה מהדרך החדשה. מגיע לי.

נפרד מהדלקן

אחרי 23 שנים שבהם נהגתי ברכבים של מקומות העבודה, הערב, כנראה, היה התדלוק האחרון שלי עם דלקן.
חזרנו מהליכה נעימה בטיילת ליד הים, נסענו ל"דלק" באיצטדיון. וזהו. ופתאום חשבתי על זה.
יום שבת מחזיר את הרכב.
חייכתי. 😉. באמת שאין שום מחשבות שניות.

סיום שלב א' ועולים לקרוז

היום מסיימים את השלב הראשון המסע אלסקה.

שלב התכנון המקורי הוא תמיד קביעת תאריכים ומסלול כללי. היו 2 אפשרויות שבעיקר היו תלויות בתאריכי היציאה והקרוז - התחלה בקרוז ואחר כך טיול ביבשת או המסלול ההפוך. בהתחלה, ע"פ התאריכים שנבחרו, היינו אמורים להתחיל בקרוז ואף עשיתי הזמנות ברויאל קריביאן. בסוף, הצלחנו להתארגן מבחינת תאריכים - האילוצים היו בעיקר הזמן שבין סיום מועדי ב' באוניברסיטת חיפה (קרן) לתחילת מועדי ב' בטכניון (איתי).

חשבנו שיהיה עדיף להתחיל בטיול ביבשת ואז לעלות להתפנק על הקרוז.

אז קוראים יקרים - אין בכלל ספק - אם אתם מתכננים טיול משולב של פנים אלסקה וקרוז - הקרוז בסוף הטיול. חד משמעית. אין בכלל שיקול.

היום אחר הצהריים עולים לקרוז. יש לנו יום די קליל. בעיקר מטיילים בסוורד. יצאנו לפארק נחמד ליד המלון. 

הנופים האלו - מפרצים, רכסי הרים מושלגים, יערות (באיזה קלות היום מצלמים תמונה פנורמית...)

המשכנו לאזור מעגן הסירות של סוורד. מיד כשהגענו למגרש החניה, ראינו את הספינה "שלנו" עוגנת בנמל. Royal Carribean Radiance of the Seas. מחכה לנו בקוצר רוח.

אזור מעגן הסירות די קטן (יחסית). המון סירות עוגנות. לא היכטות המפוארות של קאן או אפילו לימסול... , חנויות לציוד דיג, מסעדות קטנות. מידי שנה, כמו בערים דומות באלסקה, מתקיימת תחרות דיג והדייגים מגיעים לנמל, שוקלים את השלל ובסוף מוכרזים הזוכים לפי קטגוריות שונות. מזג האוויר די סגרירי כמו שרואים התמונות.

חזרנו להתארגנות אחרונה לפני הנסיעה למעגן של הספינה. הסוכנות המקומית של הרץ נמצאת ממש בדרך למעגן. יש להם אפילו שירות הסעות מהמשרד למסוף הנוסעים. אז הורדנו את סיגי, קרן ונדב במסוף, עם המזוודות והתיקים ואיתי ואני נסענו להחזיר את הרכב וממש תוך כמה דקות סיימנו ונפרדו מהרכב שליווה אותנו בכיף גדול לאורך הטיול וחזרנו למסוף.

ההתרגשות בעיצומה. בחוץ אוספים את המזוודות ובחור נחמד ומקועקע מפטפט איתנו כרגיל במחוזות אלו. נכנסים לאולם כדי לעשות צ'ק אין. יחסית די מהיר. הפקידה שעשתה לנו צ'ק אין "קצת" התבלבלה בעניין דרישות כניסה לקנדה וחשבה שישראלים צריכים ויזה וביקשה להשאיר אצלה את הדרכונים. למרות שידעתי שלא צריך ויזה, לא הקדשתי לזה יותר מידי מחשבה ומסרתי את הדרכונים. אבל מישהו בצוות בדק שוב והבינו את הטעות והתנצלנו אלף פעם.... אפילו קיבלנו מכתב התנצלות. אמריקה ורסנו. ברור לכל איך זה היה מתנהל בישראל שלנו.

עולים לספינה. על "הכביש" משנת 2001. 90 אלף טון (בשיט בברצלונה, הספינה הייתה 150 אלף טון... מפלצת בלתי נתפסת) 2,500 נוסעים ועוד כ- 900 אנשי צוות. בחודשי הקיץ, שטה לאורך חופי אלסקה והוואי. בחורף שטה לאוסטרליה וניו זילנד.

כשעולים לספינה, החדר עדיין לא מוכן אז מתחילים בסיור בעיקר, בסיפון העליון. נהנים עדיין מהנופים של סוורד, משחקים טניס שולחן, אוכלים משהו...מתחיל הפינוק הגדול.

"יציאה" לסוורד

יום הנסיעה האחרון שלנו ביבשת. מחר עולים על הקרוז.

יצאנו בבוקר מהומר ונסענו את כל הדרך עד לצומת הכבישים Sterling / Seward קצת אחרי Coopers Landing.

ירדנו לעצירה נחמדה לחוף אגם קינאי (Kenai Lake) שכללה גם ארוחה קלה של שאריות הלחם שקנינו באנקורג'.... אז אחרי ארוחה קלה וטעימה, ממשיכים לכיוון סוורד (מבטאים את השם סוּ - ווֹרְד). היעד העיקרי שלנו לפני סוורד - קרחון אקזיט Exit Glacier אבל קצת לפני ההגעה לקרחון, עצרנו בנקודת תצפית קטנה לאורך הכביש על מעין בריכה גדולה מלאה במעין שושנות מים. נחמד.

המשכנו עד מרכז המבקרים של Exit Glacier. ממרכז המבקרים הלכנו לכיוון הקרחון. המסלולים מסודרים וההליכה די קלילה (בהתחלה...). מי שממש מעוניין, יכול לקחת מסלולים ממש קשים לאזור העליון של הקרחון. לא פשוט. אנחנו בחרנו את המסלול הרגיל. קרן העדיפה להישאר לנוח ברכב.
הגענו לנקודת התצפית הראשונה על הקרחון באזור שנקרא Outwash Plain (בתרגום מילולי - מישור שטוף). כל השטח הזה כוסה בעבר על ידי הקרחון ועם הנסיגה של הקרחון, נוצר שטח אדמה חשוף עם מים זורמים (מהפשרת הקרחון בקיץ). לא צומחת במקום צמחייה בשל ה"עבר" הקפוא של המקום. בהמשך, חוזרים לשביל  שעובר דרך חורש. לאורך המסלול, מדי כמה מטרים, יש שלט קטן עם מספר שמציין את השנה שהקרחון "נפרד" מאותה נקודה. המסלול מתחיל ב-1917. במאה השנים האחרונות הקרחון נסוג בערך 2,000 מטר !!
הנשיא אובמה טייל כאן ב- 2015 והפנה המון תשומת לב לנושא האקלים ונסיגת הקרחונים. (מי שרוצה לקרוא קצת, מוזמן ללחוץ כאן).
אנחנו ממשיכים לטפס לכיוון התצפית על הקרחון. גם סיגי פרשה בנקודת תצפית אמצעית וה"בנים" המשכנו הלאה. כשהגענו לנקודת התצפית האחרונה במסלול, איתי החליט שהוא הופך להיות מטפס הרים, דילג מעל לחבל שמציין ש"אסור לעבור את החבל" (הוא כמובן לא היה היחיד ורבים וטובים עלו למעלה לתצפית גבוהה יותר). מזל שסיגי לא הייתה כאן, הדרמה הייתה גדולה.
אין ספק שהביקור במקום ממש מומלץ.

המשכנו ליעד האחרון שלנו בקטע הזה של הטיול - סוורד. העיר קרויה על שמו של ויליאם סוורד שהיה שר החוץ של ארה"ב בשנים 1861-1869. סוורד יזם את רכישת אלסקה מידי הרוסים. הסיבות לרכישה הייתה טענתו שארצות הברית חייבת לנוע מערבה. לאחר הרכישה, כונו אלסקה ורכישתה "קוביית הקרח של סיוארד", "השטות של סיוארד" ו"גינת דובי קוטב". כיום נחגגת הרכישה באלסקה ב"יום סיוארד" שחל ביום שני האחרון של חודש מרץ. נקודה היסטורית נוספת - סוורד כיהן בממשל של אברהם לינקולן. ביום הרצח של לינקולן, הקושרים תכננו לרצוח גם את סוורד. מתנקש הצליח להיכנס לביתו ודקר אותו באופן קשה אך הוא שרד את התקיפה.

הגענו לסוורד. בכניסה לעיר פארק קטן עם דגל אלסקה - שמונה כוכבים זהובים על רקע כחול כהה. הדגל עוצב בשנת 1927 על ידי נער בן 13 בשם בני בנסון מסוורד במסגרת תחרות של בני נוער לעיצוב דגל עבור טריטוריית אלסקה (לפני שאלסקה הצטרפה כמדינה לאיחוד בשנת 1959). בהסבר על הדגל צוין שהצבע הכחול מסמל את השמים ואת הצבע של פרח הזכריני (פרח שכיח באלסקה). הכוכב בפינה הימנית עליונה הוא כוכב הצפון ונועד לייצג את המדינה העתידית אלסקה כמדינה הצפונית ביותר בארצות הברית. הדובה הגדולה מייצגת עוצמה. הדגל של בנסון נבחר פה אחד והפך לדגל של מדינת אלסקה בעת צירופה לאיחוד של ארצות הברית.
הגענו למלון. אחרי מנוחה קצרה יצאנו למרכז הימי בסוורד שנמצא ממש צמוד למלון. נחמד מאוד.
בערב, יצאנו לאכול במסעדה יוונית. כן מסעדה יוונית Apollo Restaurant. המסעדה מעוצבת כמו איזה מקדש יווני סוג ד' עם שירות די איטי ומלצרים שלא מפסיקים להזרים קנקני מים לשולחן כאילו אנחנו במסעדה במדבר סהרה 😅. אבל בסך הכל, האוכל די טעים (אכלנו בעיקר אוכל איטלקי....) והמקום היה נחמד.

סיימנו בעצם את החלק הראשון של הטיול, החלק היבשתי. מחר אחר הצהריים, עולים לקרוז לקטע השני. אין ספק שהבחירה לעשות קודם את המסלול היבשתי ואחר כך את הקרוז זו ההחלטה הנכונה. הטיול היבשתי מדהים. אין מילים, אבל עכשיו יוצאים לנופש.

חצי האי קינאי

הטיול שלנו באלסקה נראה, על המפה כמו הספרה 8. אנקוראג' היא האמצע של הסיפרה וממנה יצאנו ל"עיגול" העליון - עלייה לדנאלי, ואלדז וחזרה לאנקוראג'. אנחנו מתחילים היום את הקטע של החלק התחתון של ה-8, חצי האי קינאי.

לפני שאנחנו נפרדים מאנקוראג' (עד הפעם הבאה), אז קפצנו למאפייה מקומית שבר המליץ עליה - Great Harvest Bread. הוא עוד לא היה באלסקה (גם זה יגיע) אבל מצא סרטון ממש יפה על המאפייה המיוחדת הזו והיא ממש מעבר לכביש. מומלץ לצפייה קצרה.

אז עצרנו במקום, מקום נחמד עם בחורות חייכניות, אפשר לסיים ארוחת בוקר מהטעימות שמציעים כאן. קנינו לחם טרי ועוגת קינמון ענקית שבהמשך התבררו כקנייה מצויינת. מצויידים במאפים טריים, אנחנו נפרדים מאנקורג' ויוצאים לכיוון חצי האי קינאי. הקטע הראשון של הנסיעה הוא לאורך מפרץ Turnagain. למי שיטרח להסתכל במפה, המפרץ הוא ה"זרוע" הימנית של מפרץ קוק הגדול. למפרץ קוק, 2 "זרועות" בצורת האות Y - מפרץ Knik ומפרץ Turnagain. בסוף המאה ה- 18 הפליג החוקר ג'יימס קוק לחיפוש המעבר הצפוני (מעבר המחבר את האוקיינוס השקט לאטלנטי דרך היום הצפוני). מבט קצר במפה מגלה שהוא היה רחוק מאוד מהמעבר.... אבל מדובר על המאה ה- 18.

למרות שהקצין הראשי, William Bligh, העריך ששני המפרצים מובילים לנהרות ביבשת ולא למעבר הצפוני (כפי שזה בפועל), קפטן קוק שלח אותו לחקור את מפרץ קוק. בליית' חזר ודיווח שהמפרץ מוביל לנהר. קפטן קוק אז שלח אותו למפרץ השני. גם כאן, לתסכולו של בליית' התברר שהוא צודק.... זה לא המעבר. בכעסו הוא קרא למקום Turn Again.... "|מסתובבים עוד פעם"). דבר אחד בטוח, בליית' זכה לשוט באחד המקומות היפים. ב- Turnagain Arm תופעת גאות ושפל קיצונית הגדולה בארה"ב כאשר פער הגבהים הוא עד 12מ' שיוצרים אזור בוצי ענקי (ומסוכן מאוד לגישה) בזמן השפל. נחשול גאות עד גובה 2 מטרים ומהירות של 20 קילומטרים בשעה מתרחש בשעות אחר הצהריים (נחשולים משמעותיים מתרחשים סביב ימי ירח "מלא" וירח "חדש"), כשהמים "חוזרים" למפרץ. יש ברשת לא מעט סרטונים של גולשים שעולים על הנחשול. מרשים.

לאורך המפרץ מספר נקודות תצפית - Beluga Point, Bird Creek, Bird Piont. איך התמונה הפנוראמית שלי?? תגובות יתקבלו בברכה.

אנחנו באופן רשמי נכנסים לקינאי. התחנה הקרובה שלנו תהיה באגם וקרחון Portage שם יצאנו לשייט קצר לקרחון. שייט אידיאלי - לא ארוך, תצפית נהדרת על הקרחון. מרשים. סמוך לקרחון, הספינה עצרה ל"דוג" גושי קרח מהאגם. 

קוראים יקרים, אלסקה מדינה קרה. הקיץ נעים, אבל בשייט סמוך לקרחונים, הטמפרטורות נמוכות. קר. יש להיערך בהתאם. 

היעד הסופי שלנו זו Homer. אנחנו נוסעים בכביש 1. הנופים לאורך הדרך באמת מרשימים. ממש כיף. נוסעים לאורך נהר קינאי. ליד Cooper Landing התקהלות קטנה. אחד הכללים הראשונים באלסקה, יש התקהלות, כנראה יש דוב בסביבה.

עצרנו ואכן, דוב חום (לא גריזלי) ירד לשחייה או לדיג בנהר. לא יודעים בדיוק מה הייתה הכוונה שלו, אבל הבחור לא העריך לגמרי את הזרם בנהר והתחיל להיסחף למרכז הנהר. אבל, הדוב היה בחור רציני ויצא מזה בכבוד. התכנון שלי היה גם לעצירה להליכה במסלול Russian River. מדובר במסלול באורך של כ- 2.5 מייל לכל כיוון וידוע כמקום שבו מגיעים הרבה דובים לדוג דגים. לאחר שיקול קל, 

בהתחשב ביום היחסית עמוס, הוחלט לוותר ולהמשיך בנסיעה. נסענו במעקף שנקרא Skilak Lake Road. קראתי בזמן התכנון כמה המלצות על המסלול הנ"ל וחשבתי שיהיה נחמד לצאת קצת מהכביש הראשי. למי שמתכנן טיול באזור, אפשר לחלוטין לוותר. 

ממשיכים בנסיעה להומר. עצרנו בסולדוטנה (Soldotna). אנחנו באיזור הדרומי יותר של אלסקה ובעבר, לפני שהרוסים מכרו את אלסקה לארה"ב, ישבו כאן רוסים. זה מתבטא בחלק לא מבוטל של שמות העיירות כאן. סולדוטנה עיירה חמודה מאוד, מהווה מרכז ליוצאים לדיג וציד. 

בפארק היה הפנינג נחמד, לאורך הנהר דייגי סלמון. הם דגים את הסלמון, חותכים את הדג במקום ואת השאריות זורקים בחזרה לנהר. עצירה נחמדה מאוד.

אנחנו נוסעים לאורך החוף, המערבי של חצי האי. 

עצרנו לביקור קצר בכנסייה הרוסית הנינילצ'יק (הזכרתי לפני רגע את עניין שהמות הרוסיים, נכון?). הכפר שנוסד ע"י "החברה הרוסית-אמריקאית". קצת היסטוריה. החברה הייתה חברה פרטית שקיבלה זיכיון קיסרי מהצאר פאבל הראשון ב- 1799 במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות ב"אמריקה הרוסית". 

הזיכיון הקיסרי העניק לחברה 68 שנות מונופול על כל המסחר הרוסי עם יבשת אמריקה בכלל ואמריקה הרוסית בפרט. מחברת מסחר כלכלית הפכה החברה הרוסית-אמריקאית לשליטה בפועל של אמריקה הרוסית כאשר ראשי החברה כיהנו גם כמושלי אמריקה הרוסית. החברה שמרה על מעמדה עד רכישת אלסקה ב-1867, מה שהביא גם לפירוק החברה. העיירה Ninilchik הקומה ב- 1820 לטובת עובדי החברה שלא יכלו לעמוד במסעות לרוסיה. כאשר נמכרה אלסקה לארה"ב, בחרו מרבית התושבים להישאר במקום (החלטה נבונה בהחלט). 

העיירה נפגעה קשות ברעידת האדמה של 1964 כאשר האדמה שקעה כמטר וחלקים נסחפו למפרץ וכמו בעוד מקומות באלסקה, נבנתה מחדש בסמוך. 

הכפר מפורסם בעיקר בזכות הכנסייה הרוסית - The Transfiguration of Our Lord Russian Orthodox Church – אשר נבנתה ב- 1901 (ותודה ל Google photos על האפקט המוצלח על התמונה שצילמתי).

או-טו-טו מגיעים להומר / Homer. 

הומר (Homer) היא עיירת אמנים ודייגים, הנמצאת בדרום מערב חצי האי קינאי, בסופו של כביש Sterling Highway. בניגוד לעיירות רבות באלסקה, הומר היא מקום חי ונושם, לא רק בזכות תיירים שבאים ועוזבים, אלא בעיקר הודות למרקם האוכלוסייה המקומית. מצפון תוחמות את הומר פסגות מושלגות, ממערב מפרץ קוק, ומדרום מזרח מפרץ קצ׳מק (Kachemak Bay), שמשמעות שמו בשפת בני האליאוט, "המפרץ הערפילי". הומר מפורסמת בלשון חולית שאורכה כשישה ק״מ, שזכתה לכינוי "הספיט" (Homer Spit). ברעידת האדמה של שנת  1964שקע ה- Spit בכשלושה מטר, וחלק מהמבנים שעליו נהרסו. היום מהווה המקום את לבו התיירותי של היישוב.

אחד המקומות המפורסמים ב Homer Spit הוא בר מקומי בשם Salty Dawg Saloon. המקום מורכב מכמה בקתות עץ מחוברות ומגדלור. המבנה נבנה (ע"פ האגדה...) ב- 1897 ועבר תפקידים שונים לאורך השנים (דואר, תחנת רכבת, חנות מכולת ועוד). נכנסים פנימה. הרצפה מכוסה נסורת עץ. מקום צפוף, אנשים יושבים על הבר ובשולחנות מסביב. המקום מכוסה - כל הקירות והתקרה - בשטרות של דולר, 5 דולר ואף יותר. מדהים. מעניין אם מישהו פעם העריך את סכום הכסף שתלוי על הקירות. ראינו את זה גם בבר מקומי ב- Denali Highway, אבל כאן זה "קצת" יותר מרשים. מעניין אם בדומה למזרקת Trevi ברומא, אוספים מידי פעם את השטרות.... מקור המנהג ע"פ האגדה המקומית,  הוא שאחד הסועדים במקום סיים לאכול, שילם את החשבון ואז הוציא מכיסו עוד שטר של דולר, חתם עליו את שמו ותקע אותו לקיר בסיכה שמצא. הוא הסביר שאחד מחבריו עתיד להגיע לפאב מאוחר יותר וחבר זה הפרוטה אינה מצויה בכיסו והוא יזדקק לאותו דולר כדי לקנות לעצמו בירה. לא ברור אם אותו חבר אכן הופיע שם. אבל זה כנראה הפך למנהג מקובל באלסקה. לא בטוח אם הג'ינג'י השאיר כאן משהו על הקיר. 

טיילנו רגלית לאורך ה Spit. חנויות אומנים חמודות. הנוף של המפרץ מסביב חלומי. בלי לחשוב לרגע, הייתי מוכן לעבור לגור במקום. עם החורף הקר.

מחר נוסעים ל- Seward. רוב הדרך תהיה בכביש שנסענו בו היום.

הפוסטים בטיול של אלסקה, ארוכים מהרגיל. אבל אין מה לעשות, כל כך הרבה מקומות יפים ומיוחדים. אחד הדברים הקשים בכתיבת הבלוג - לבחור את התמונות המיוחדות מבין הכמות האין סופית של תמונות שמצלמים. אני מזכיר מידי פעם את הטיולים "של פעם". חוזרים עם 5-6 פילמים של תמונות שלא תמיד ידעת אם יצאו כמו שצריך וטיול ל"אירופה הקלסית" יוצא עם 150-200 תמונות. גג. היום ביום גשום, אנחנו מצלמים הרבה יותר.

כשרעבים, שום דבר לא משנה

נפרדים מואלדז ויוצאים בחזרה לאנקורג'. יש לנו היום נסיעה של כ- 500 ק"מ. עד Glennallen, ניסע בכביש שהגענו איתו לואלדז' ואז נעלה על כביש 1 לירושלים של אלסקה, אנקורג'.

בדרך לואלדז, מזג האוויר היה די סגרירי, בלשון המעטה. התקווה שלנו מהפוסט לפני יומיים התגשמה והשמיים מאירים לנו פנים אז עצרנו שוב לביקור בקרחון וורטינגטון. סיגי, כדרכה בקודש, נשארה בתצפית ליד החניון ויתר החבורה צעדה בשביל הבאמת קליל לכיוון הקרחון. הגענו ממש עד שפת הקרחון ושם צילמנו אולי את התמונות היו מרשימות שהיו לנו בטיול (מותר, אחת למאה, גם להכניס תמונה שלי לבלוג). הנוף באזור מדהים.

בחניון יש "מצגת" עם תמונות על הקרחון והנסיגה שלו. די מדהים הנושא. בעבר, הקרחון הגיע עד אזור הכביש.לאחר סיום הביקור בקרחון, לוקחים מנוחה קצרה לפני שממשיכים.

ממשיכים בנסיעה לאורך כביש 4 Richarson Highway. עצרנו ב- Willow Lake לתצפית על רכס הרי Wrangell. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "מעבר לכביש" נמצא הפארק הלאומי הגדול ביותר בארה"ב - Wrangell St.Elias. 

נשמור את הביקור בפארק אולי לטיול החוזר באלסקה, אבל בינתיים , נהנה מהנופים המרהיבים של הרכס. ב- Glennallen עצרנו להתרעננות קצרה בתחנת הדלק בצומת. פותח בשיחה קצרה עם מקומי שמתדלק לידי (הקלות שבא הם פותחים בשיחה עם זרים...זה מאפיין את אמריקה בכל מקום שהיינו). מיד שומע מבטא זר, שואל מאיפה ומיד מתגלה אוהד ישראל רפובליקני שבלי לפגוע בו, אני בספק רב אם הוא יכול להצביע על ישראל המפה.... אבל ישראל בתודעה שלהם ועם מרבית האנשים שאני פגשתי, באופן חיובי מאוד.

פנינו לכביש 1 לכיוון אנקורג'. כ- 87 מייל מ- Glennallen עצרנו לתצפית על קרחון מטנוסקה (Matanuska Glacier). מי שאינו מעוניין לשלם כסף כדי להתקרב לקרחון יכול להסתפק בתצפית על נהר הקרח מהכביש הראשי. 

קרחון מטנוסקה הוא קרחון עצום - אורכו קרוב ל- 45 ק״מ ורוחבו כשלושה עד שישה ק״מ. בתקופת הקרח האחרונה, לפני יותר מ- 10,000 שנה, הגיע הקרחון עד לאזור שבו שוכנת כיום העיירה פאלמר (Palmer), מרחק  80 ק״מ לכיוון דרום מערב. 

עוצרים להצטלם, ורסרי"ת המשמעת, דואגת שהחיילים יהיו מסודרים לצילום. וזו גם הפעם שהיא נתפסה על חם... תחשבו מה אני עובד כאן בטיול. פשוט בלתי נסבל :-) תמיד אמרתי שצריך סבלנות בטיול מאורגן לכל סוגי המטיילים.

אני בטוח ששאלתם את עצמכם, קוראים יקרים, אז מה הקשר של הפוסט עד כה, לכותרת הפוסט. 

אז, כמו שאומרים הפוליטיקאים, שאלה מצויינת וכעת, לתשובה. הבחור הצעיר שבחבורה, מקפיד מאוד על ארוחות במרווחי זמן קבועים. אך מה לעשות, אלסקה היא לא ניו יורק או קליפורניה. אין מק'דונלדס כל מטר והמסעדות המקומיות, לבחור בן 16, פעמים נראות לא ממש מזמינות (למרות לאני בטוח שחלק לא מבוטל מהן הם מקומות נחמדים לאוכל מקומי). אז מתקרבת שעת הצהריים, והשעון הביולוגי של נדב מצלצל בקולי קולות ולא מצאנו שום מקום שמקבל את האישור שלו להיכנס אליו. וכשרעבים, כמו שאמרו הגששים, "הסעיף משתחרר". שום דבר כבר לא מעניין. והדרך לאנקורג' עוד ארוכה. בתכנון, חשבתי לעצור קצת לפני פאלמר בחוות Musk Ox שם מגדלים בעלי חיים דמויי ממותה (הגדולים מבני משפחת הכבשים) שמקורם באזור הארקטי. אז כשהבטן מקרקרת (ונודה על האמת, כבר לכולם, אבל המבוגרים יותר לא מתלוננים יותר מידי), המשכנו לפאלמר. עצרנו ב.... כמובן, מקד'ונלדס והחגיגה גדולה כמעט כמו השתייה שמגישים פה.

אחרי ארוחה טובה ומהירה, נסענו למלון באנקורג' Best Western Golden Lion Hotel.

יצאנו לקניון נחמד לא רחוק מהמלון. ה"בנים" ו"הבנות" התפצלו. הבנים מצאו אולם באולינג, אז שיחקנו כמה משחקים. לא מפספסים שום הזדמנות למשחק באולינג. מחר ממשיכים לחצי האי Kenai.

קרחון קולומביה

אולי אחד הימים הכי מיוחדים שהיו לנו - שייט לקרחון קולומביה

קרחון קולומביה הוא אחד הקרחונים הגדולים באלסקה. הוא גם נחשב לאחד הקרחונים עם תזוזה יחסית גבוהה. כתוצאה מהתנועה של הקרחון (וכל הקרחונים אינם סטטיים) יש בקרחון הזה הרבה שבירות של קרח והמפרץ מולו מלא בגושי קרח ענקיים שצפים.

יצאנו לשייט של כ- 6 שעות מואלדז. השייט היה נהדר. קודם כל מזג האוויר נהדר. השמיים נקיים, השמש יצאה. התלבשנו טוב כי ליד הקרחון הטמפרטורה תהיה כמעט אפס. עלינו על אוניית קטמרן (שתוכל להתקדם יחסית בקלות באזורי הקרח) חדשה, נוחה, מרווחת. רוב הישיבה באזור סגור ומחומם והמון מקום בשוליים לצפייה וצילום. בדרך גם מגישים ארוחה קלילה.

הקברניט, בחור די צעיר, מסביר בנעימות על הדרך. כאשר רואים משהו מיוחד הוא די מאט ואפילו עוצר. מסובב את האונייה כדי שגם אנשים שיושבים בפנים יוכלו לראות (למרות שהרוב עומדים בחוץ). לאורך השייט אנחנו מזהים לא מעט חיוב בר - נשר לבן ראש, לוטרות ים ששוכבות על הגב כאילו תופסות שמש, לוויתני אורקה, אריות ים, תוכי ים צהוב-מקור Horned Puffin שנח לו על המים וסוג של דולפינים גדולים ששחו במהירות ממולנו.

הגענו לאזור הקרחון. כמות הקרח שצף באזור ענקית ולכן אי אפשר להתקרב ממש לקרחון אבל עוצרים בנקודה שהראות מצויינת ורואים את הקרחון הענק. המראה באמת מדהים. עם המשקפת ראיתי אפילו קטע קרח נופל למים. אנחנו מצלמים בלי סוף (במיוחד איתי). עמדנו מול הקרחון כחצי שעה (אולי קצת יותר) ושטנו בחזרה לואלדז. 

הגענו לואלדז קצת אחרי 5. חזרנו קצת ל- B&B לנוח ויצאנו אכול ב- PotatoHead. הרכב מנצח לא מחליפים.....

יום נפלא - מזג אוויר מצויין, שייט ברמה גבוהה, נופים מדהימים.

Richardson Highway to Valdez

יום גשום בהחלט.

נסענו היום לאורך כביש ריצ'רדסון שמחבר בין פיירבנקס לואלדז. ללא ספק אחת הדרכים היפות שנסענו בה. הבוקר היה עוד יחסית יפה אבל בהמשך התחיל גשם די רציני שליווה אותנו כמעט לאורך כל הדרך לואלדז. במקביל לכביש חוצה את אלסקה קו צינור הנפט שמחבר את שדה הנפט בים הצפוני עד לואלדז - 800 מייל (כ- 1,300 ק"מ).

הכביש מהווה גם גבול מערבי של השמורה הלאומית הגדולה בארה"ב  Wrangell St.Elias. מי שהזמן והכסף בידו, מומלץ לבקר בשמורה ובעיקר בעיירת הכורים מק'ארתי. ההגעה למקום בעיקר בטיסה. לאחר ה"חוויה" של הטיסה מעל הדנאלי, טוב שויתרנו.... אני שב ומציין, הטיסה הייתה סבירה לחלוטין. לא שום דבר מיוחד. רק למי שטס לראשונה במטוס חד מנועי קטן, זה יכול להיות קצת מפחיד וחלק מהקבוצה (ולא נזכיר שמות) קצת התרגש מהטיסה.

עצרנו לתצפית על רכס ההרים המזרחי באגם Willow. בהמשך, עצירה ליד צנור הנפט. הצנור עילי ולא תת קרקעי ובנוי באופן שרעידת אדמה לא תגרום לו להתפרקות (ובאלסקה אין ספור רעידות אדמה מידי חודש).

הנקודה הבאה - קרחון וורטינגטון אשר ממש מגיע כמעט עד הכביש (בעבר הוא היה הרבה יותר קרוב לכביש אך הוא נסוג בשנים האחרונות) ירדנו לנקודת התצפית על הקרחון. יש במקום מסלול הליכה עד לקרחון ממש אך בגלל מזג האוויר והגשם שכמעט לא מפסיק, לא יכולנו לרדת לקרחון. נקווה שביציאה מואלדז מזג האוויר יהיה נאה ויאפשר לנו את הגישה לקרחון. ממשיכים בנסיעה לאורך מעבר תומפסון - מעבר הרים יפיפה. נהר זורם לאורך הכביש ומכל צד מפלים נופלים ומגבירים את קצב הזרימה.

הגענו לואלדז.

בואלדז קרו 2 אסונות משמעותיים ב"יום שישי הטוב" (החג הנוצרי). ב- 1964 רעשה האדמה במשך למעלה מ- 4 דקות  (!) בעוצמה של 9.2 בסולם ריכטר. רעידת האדמה השנייה בעוצמתה שנמדדה עד כה. כל אלסקה רעדה וההרס היה עצום. גלי צונמאי הגיעו עד לאוסטרליה. העיר ואלדז בפועל נחרבה והוקמה מחדש ממקום שנתפס בטוח יותר מבחינת פגיעות לגלי צונאמי במרחק של כ- 5 מייל מהאתר הישן. בעיר יש לא מעט שלטי הכוונה למסלול מילוט במקרה של צונאמי.

האסון השני היה אסון המיכלית אקסון ואלדז שעלתה על שרטון במפרץ שך ואלדז וגרמה לאחד האסונות האקולוגיים הגדולים בהיסטוריה.

בכניסה לולאדז יש מדגרה של דגי סלמון. קפצנו לראות את הדגים אולי לפגוש איזה דוב.... אז הדגים שוחים כמו משוגעים המעלה הזרם אבל דובים עוד לא ראינו. המשכנו לעיר. עצרנו לאכול באחת הנקודות הנחמדות והטעימות שלנו עד כה - דוכן קטן שנקרא PotatoHead (כמו הצעצוע המפורסם). אכלנו בוריטו נהדר, סלט עוף פיקנטי בפיתה (הם ניסו לרגע להסביר לנו מה זה פיתה...) וסנדביץ עם סלט סלמון. כל זה מלווה בציפס מצויין.

ואלדז יושבת במפרץ מדהים, מוקף הרים ואין ספור קרחונים. הצימר שלנו נחמד. יחד איתנו 2 זוגות אוסטרליים נחמדים.

אמרנו שננסה שוב את מזלנו באזור המדגרה. יש ליד המדגרה נחל קטן מלא דגי סלמון. אנחנו נוסעים ונדב צועק "דב". ואכן, מצד ימין, עומד לו דב שחור שבא לאכול. הדוב די בקלות שולף דג מהמים אבל הדג קצת "הפליק" לו עם הזנב וברח. אז נסיון שני ותפס דג נוסף. הפעם הדב החזיק אותו די חזק וחזר ליער. חוויה מיוחדת לסיום יום יפיפה.

Denali Highway

איך אומרים אצלנו - Highway עאלק. דרך כורכר לא סלולה לאורך כ- 200 ק"מ עם נופי בראשית אמיתיים. 

איזה יופי !!

נפרדנו בבוקר מהפארק הלאומי דנאלי ויוצאים מזרחה. נסענו בכביש 8 - Denali Highway. 

בעבר, זו הייתה הדרך לפארק הלאומי דנאלי עד לסלילת הכביש מאנקורג'. מאז, התנועה בכביש פחתה מאוד. הדרך משמשת בעיקר לתיירות ולציידים שמגיעים לאזור. לא לטעות - הדרך מתוחזקת ופשוטה לנסיעה. הטויוטה שלנו אוכלת את הכביש בלי מלח. 

הנופים מסביב באמת כאילו מתוך סרט טבע - הרים, קרחונים ברקע, טונדרה, נהרות ואגמים.

איתי ואני לא מפסיקים לצלם. לאורך הכביש לא מעט "מחנות" קטנים של ציידים שמגיעים עם כל הציוד - בגדי הסוואה, כלי נשק (אפילו ילד די צעיר שמסתובב עם רובה ציד... אמריקה ורסנו), ועורות תלויים מחוץ לקראוונים. דבר אחד לא ממש ראינו - חיות בר... אז מה הם בדיוק צדים? אבל כנראה שהם נכנסים לתוך שטחי המרעה (אין פה ממש יערות אלא בעיקר שיחים גבוהים).

לאורך הכביש יש אולי 2 מקומות לעצירה. 

עצרנו למתחם הראשון - "מסעדה", בקתות ועוד. מסעדה שהיא בעצם קראוון די מצוקמק. בפנים יושבים כמה ציידים. על כל קירות המסעדה, כולל התקרה, מודבקים שטרות של דולר שמשאירים מבקרים. היו שם אולי אלפי שטרות. קירות השירותים מכוסים בכיתובים ושמות של מבקרים. גם איתי וקרו השאירו מזכרת..... ראינו את זה בנקודה נוספת על לא כל כך הרבה שטרות (כנראה פחות מבקרים שם). 

אחר הצהריים מגיעים ל- Glennallen. ישוב קטן באמצע שום מקום אבל עם הרבה תיירים. הגענו לצימר שנמצא ממש סמוך לנהר די רציני שעובר כאן – Cooper River. בעלת הבית לא הייתה אבל השאירה פתקים עם הנחיות ומקרר מלא בכל טוב. אחר כך שוחחנו איתה בטלפון. היא הסבירה קצת על המקום. 

סיפרה שבימים האחרונים מסתובבת בין הבתים דובה שחורה עם 2 גורים. לא משהו שצריך להבהיל אותנו אבל שנדע. לצערנו, עד הבוקר לא ממש ראינו את הדובה. אולי בהזדמנות אחרת.

קליטה סלולרית זה נושא די נדיר פה. רצינו להתקשר אבלל לא ממש מצליחים. אולי בואלדז. בכלל, אורח החיים פה זה עולם אחר לגמרי. קצב אחר. מי שעובר למקומות כאלו מרוחקים צריך הסתגלות לא קטנה לשינוי הדרמטי באורח החיים.