יום אחד, עוד כמה שנים, נדב יבוא איתי חשבון על חוסר תיעוד חייו.
כשאיתי נולד, צילמנו כל "גרעפס" שהוא עשה.... עם קרן, התדירות קצת ירדה אבל יש 2 קטנטנים בבית אז מצלמים.
היום, ודוקא בעידן הדיגיטאלי כשלא עושים חשבון לצילומים, אני כמעט לא מצלם.
ולמה זה עולה עכשיו - אז ככה - ביום שישי הייתה פעילות לפסח בגן דקל ו(שוב) שכחתי לקחת את המצלמה.
כשהילדים "יצאו ממצרים" והגיעו לבושים לבן, עם מקלות ההליכה, (כמעט) כל ההורים שלפו הצלמניות והחלו לתקתק.
חוץ ממני.....(נחמת עניים, יש עוד כמה עבריינים כמוני.....).
אז אני אשתדל לתקן את דרכי בהמשך.
מזל שאנחנו נוסעים הרבה לחו"ל. לפחות שם מצלמים בלי סוף.
אז יום שישי, ילדי גן דקל לובשים חולצות לבנות גדולות (של אבא...), לוקחים מקל, הולכים לשדות, "יוצאים ממצרים", חוצים את ים סוף ומגיעים לארץ המובטחת - בית הדייגים. נדב משתף פעולה בצורה פשוט נהדרת. איזה בוגר!
אז אנחנו עושים פיתה/מצה ואוכלים את מעשה ידינו להתפאר.
אחר כך ה"בוגרים" מעלים את מסכת חד-גדיא כאשר כל ילד מקבל תפקיד מתוך הסיפור. נדב - הוא המים שמכבים את האש. כולם שרים את הפזמון וממש נחמד. אחר כך מגיע אליהו הנביא, מחלק לכל ילד אגוז והולכים הביתה.
איתי עושה חיים בחופש הזה. יצא לטיול עם הנוער העובד והלומד ליהודיה. החבר'ה ישנים בחוץ בשקי שינה. רק חבל שמזג האויר קצת התקלקל וקיצרו להם את הטיול. לקרן, כבר ביום הראשון "מצ'עמםםםםם...." אבל לא לדאוג, הם מוצאים זמן לחגוג.
ואני, ובכן השבוע הייתי יום שלם בדור. המקום מסודר, נקי, רגוע, המפעל מתוקתק כמו שעון גרמני. פשוט מרשים. אני מקווה שהתחושה הממש טובה שלי הפעם לא תתבדה.
